אוכל וזכרון - געגועי לסבתא פרנקה

סבתא איבדה את רוב משפחתה בשואה ושרדה את אושוויץ כשהיא רק בת 19. רק אחרי שנפטרה הצלחתי לגרום לעצמי לנסוע לפולין, לביקור במחנות במשלחת של התאחדות הסטודנטים. כמה הצטערתי על שנים של המתנה, על כל השאלות שהיו לי וכבר לא היה את מי לשאול. כל כך רציתי לחבק אותה עוד פעם אחת, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

סבא יורק היה פולני/רוסי נוצרי שפגש את סבתא בפולין, אחרי המלחמה, ועלה איתה לארץ. הוא מעולם לא התגייר, אבל חי פה כישראלי לכל דבר. קוזאק

לא לשימוש יורק פרנקה וטל פיחוביץ' (צילום: צביקה פיחוביץ')

בלונדיני תכול עיניים, גדול וחזק. נלחם בכל המלחמות, היה חבר טוב של רפול. מאנשי העמק, מלח הארץ. הדור שלהם היה מודל משובח, חזק במיוחד. היום כבר לא מייצרים יותר מהחומר הזה.

באושוויץ מצאתי את סבתא שלי. על הקיר היתה תלויה רשימת שמות המשלוח הראשון של אסירות פוליטיות (פולניות) שהגיעו למחנה. הסתבר שסבתא הגיעה במשלוח הזה ממש בתחילת המלחמה. המדריך הפולני אמר שהם בדיוק חוקרים את המשלוח הזה ושזה מאוד מעניין אותם, ושלח אותי להתראיין על ידי אחת העובדות שם. בתמורה היא הבטיחה לחפש כל חומר שיהיה ולשלוח לי אותו לארץ.

אחרי חודש קיבלתי מעטפה עם תמונה. לקח לי די הרבה זמן להעז לפתוח אותה. התמונה היתה של סבתא בצעירותה. פשוט סבתא במדי אסירה ועם קריצה ממזרית בזווית העין. בדיוק כמו שהייתי רוצה לראות אותה. אישה חזקה ברמות לא נתפסות בכלל.

לאהוב את חיים - למרות הכל

עם כל מה שעברו, המלחמה, בניית חיים מחדש, תקופת צנע שהייתה בארץ. למרות כל זה הם אהבו את החיים, ידעו ליהנות מהם ומיצו כל רגע. תמיד היה אצלם בבית אוכל טוב, נקניקים משובחים וגבינות מיובאות. טיילו המון והיו בחו"ל כמעט כל שנה. ההיסטוריה הקולינארית ושורשי ההדוניזם שלי מתחילים משם, משני האנשים המופלאים האלה.

עד היום, אחי חגי נזכר בסבא מדשדש באמצע הלילה עם הליכון, למקרר, בלי שיניים, בכבדות וזקנה אין קץ כדי לגלגל איזה חתיכת נקניק, אבל עדיין מספיק צלול, מחושב וקר כדי לשים אצבע על האור של המקרר כדי לא להעיר את פרנקה.

בזיקנתם כבר אסור היה להם לאכול כמעט כלום, שניהם היו חולי לב, אבל התאווה נשארה. סבא כל כך חיכה שאני אגיע כי אז סבתא דאגה למלא את המקרר בכל טוב והוא היה זוכה לקבל מהסנדביצ`ים האהובים עליו. אסור היה להם לאכול אוכל עם מלח, אז סבתא היתה שולחת אותי בקריצה לתבל את הפירה "כמו שאת אוהבת עם קצת חמאה. את יכולה לשים גם קצת מלח. אני לא אוכל הרבה..."

כמה אהבתי לפנק אותם. הסלט הקצוץ, קטן קטן שכל כך אהבו ליד האומלטים נוטפי החמאה ועתירי הכולסטרול של שבת בבוקר. לא יכולתי לאכול כלום אחרי ארוחת הערב של שישי אבל סבא כל כך חיכה לזה. אז הכנתי. ואכלתי איתם.

בתור ילדה האוכל של סבתא היה משו-משו. כל כך חיכיתי לאוכל הזה. אהבתי אותו נורא כי היה לו טעם וריח של סבתא. הכי סבתא מבחינתי הוא הגפילטע פיש. אני מבשלת הכל מגיל מאוד צעיר. אוכל מרוקאי, הודי, סיני, צרפתי - You name it. המאכל היחיד שלא הייתי מוכנה ללמוד להכין היה גפילטע פיש. זה היה של סבתא ושלה בלבד. בשנותיה האחרונות הפסיקה לבשל ורק אז הסכמתי ללמוד ממנה. אחת הירושות היחידות שהתעקשתי לקחת אחרי מותה היה תבנית האמאייל שבה היתה שומרת את הדגים המוכנים -מורשת פולנית (כן כן, יש דבר כזה).

הרבה תיאבון אי אפשר לעשות עם אוכל פולני, אבל מבחינתי אלו שלושת המאכלים הכי פולניים שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיהם.