הרגע הכי ישראלי בעולם

לא משנה כמה נרחיק, כמה נעמיק, כמה נתעלם, כמה ננסה להשתחרר - מתישהו, אולי דווקא ברגע הכי פחות מתאים, תציף אותנו הישראליות. מרגשת, מחבקת ומחזקת, או אולי דווקא מביכה, גסת רוח ומעיקה, היא תזכיר לנו מאיפה באנו, וגם, אולי, לאן אנחנו הולכים.

לרגל יום העצמאות, הזמן בו אנחנו שוב מרגישים שייכים לא משנה כמה נתאמץ להשתחרר, ביקשנו מעשרה אנשי דרכים ונסיעות לחלוק איתנו רגע, אירוע או מפגש בהם הבינו או הרגישו משהו ישראלי במהותו. הטוקבקים מחכים בסוף הכתבה, ואתם מוזמנים להוסיף את החוויות וההתנסויות שלכם.

מיד עם השחרור משרות מילואים בלבנון, ארזתי תרמיל גדול, חברה צמודה ומפה של העולם, ונסעתי. הגענו ללפלנד, וכמו כל הלאפים יצאנו לשיט של כמה ימים בסירת קאנו במורד נהר פרא. הכי פחות ישראלי שיכול להיות. לאחר כמה שעות הגענו למפל שלא הופיע בתוכנית המסע. תוך שניות התהפכה הסירה, חור נבקע בתחתיתה, כל הציוד החל לשוט על הנהר, ובאותה שניה גם החל לרדת שלג. כמו ישראלים, הצלחנו לשרוד לילה רטוב, ולמחרת הגענו לכפרון קטן - שש בקתות בלב היער. את פנינו קיבל זקן בן מאתיים, שהזמין אותנו בשפת סימני הידיים ללון בביתו, מקום חם ונעים, עם תה לוהט וחברה נעימה של זוג קשישים.

בשיחת הידיים שהתפתחה ניסה המארח לברר מהיכן נפלנו לאמצע השממה הלאפית. חזרנו ואמרנו "ישראל, ישראל". הוא לא הבין, אך לא זקן לאפי יאמר נואש: הוא הביא אטלס ענק בלה וישן, והצביע על אנגליה עם סימן שאלה בעיניים וחיוך קל. הצבענו בתמורה על ישראל והוא סובב את האטלס כדי לקרוא את השם. החיוך נעלם וקור החל לנשוב מכיוון המארחים. הזקן הנחמד קם והביא עיתון. הצלחנו לקרוא בשפה לא ידועה: "טבח בסברה ושתילה".

אמנון נחמיאס הוא דובר רשות הטבע והגנים  

לפני הרבה שנים, במהלך טיול בהימליה, התפוצץ גלגל האוטובוס בו נסעתי והוא עף לתהום. מתוך 38 נוסעים נותרנו שלושה בחיים - בחור אוסטרלי, בחור קנדי ואני. פונינו לבית חולים של הצבא ההודי ואני, כמו כל ישראלי רב תושייה, התחלתי לתכנן את המעבר משם. אחרי יומיים הודעתי למפקד המחנה שחייבים להעביר אותנו לבית חולים בעיר סרי-נגר. שם חיפשתי את בית החולים שנראה הכי טוב והוריתי לאשפז בו את הבחור הקנדי, שהיה הפצוע הקשה מבין שלושתנו.

אחרי מספר ימים של נדנוד בלתי פוסק לשלטונות ההודים, הוטסנו לדלהי, לא לפני שביקשתי שאמבולנס יחכה לנו בשדה התעופה. כשהתגלה עם הנחיתה שאין אמבולנס, נכנסתי למגדל הפיקוח ובחוצפה הישראלית הכי פשוטה ביקשתי להתקשר לשגרירות הקנדית, שאכן שלחה אמבולנס לשדה. את האמבולנס ליווה רכב ממוזג של אותה שגרירות. הנספחת הבלונדינית שנסעה בו שאלה מאיפה אני. "מישראל", עניתי. "עכשיו הכל ברור" היא אמרה.

צור שיזף הוא עיתונאי, סופר וטייל עולמי.

כמו שקורה תמיד, תאי האכסון שמעל המושבים במטוס היו מלאים. היינו בדרך לציריך, אחי ואני. דייל "אל על" שכנע אותו, עקב הנסיבות, לשים את התיק האישי מאחור. בתיק היו דרכון, טלפון סלולארי וגם כסף. לאחר הנחיתה, בעודנו עומדים לרדת, הסתבר כי מישהו אחר לקח, כנראה בתום לב, את התיק. לא תמיד, מסתבר, אפשר לסמוך על ה"סמוך" הישראלי.

ללא דרכון או תעודות אחרות, הפך אחי לאסיר בנמל התעופה. מנהלת תחנת אל על בציריך הייתה שוויצרית שפעלה רק על פי הספר, עבדה לאט מאוד ולא מיהרה להשתמש במערכת הכריזה, כפי שביקשנו, כדי לאתר את האיש. היא לא נתנה לנו להשתמש בטלפון, אבל העניקה שובר בסך 11 פרנק, בעזרתו אמור היה אחי לאכול יממה שלמה. בדיוק בשעה ארבע אחר הצהריים קמה אותה הגברת והלכה הביתה. אחי עדיין לא יכול היה לצאת משדה התעופה.

24 שעות זה לקח, ובסופן נמצא התיק האבוד, לא בזכות אותה מנהלת שוויצרית, אלא בזכות עובדות ישראליות איכפתיות שלא הלכו לישון ופעלו כל הלילה לאיתורו. לטוב ולרע מגלם הסיפור הזה ישראליות אמיתית.

נירה רוסו היא עתונאית ובשלנית חובקת עולם  

יש שני מקומות בעולם שבהם אני הכי מתגעגע הביתה, לארצנו ישראל. שני מקומות בחו"ל, שבהגיעי אליהם אני תמיד מצטער שעזבתי את מכורתי הקטנה והאהובה. בשני המקומות גרוני מתייבש מבושה ועיני מתלחלחות ומתלכלכות מכאב.

שם, בלבב אין לי יותר פנימה, ושם נפשי כבר לא הומייה. שם אבדה לי התקווה והלך לי הביטחון.

חוץ לארץ - יהודה ושומרון.

דן חמיצר הוא יזם, סופר וחידונאי

בשנת 1991 הייתי בקיטו, בירת אקוודור, שם שמעתי על ישראלית שיצאה לטפס על הר עם תרמילאי נוסף, וחזרה משם לבדה כדי לפנות לשגרירות ולהזעיק עבורו עזרה. סיפרתי על כך בבית קפה שהיה פופולרי בקרב הישראלים. למעלה מ-30 אנשים עצרו את הטיול שלהם, לקחו על חשבונם מוניות למקום בו התחיל המסלול של השניים, ויחד, כמשלחת חיפוש, יצאו לאתר את הבחור. לאחר יומיים של הליכה באיזור מיוער ומושלג הם מצאו, לצערנו, את גופתו.

על פי החוק האקוודוריאני יש לנתח את הגופה, אבל הישראלים לא נתנו לשלטונות להתקרב אליה כל זמן שלא התקבל אישור ממשפתו המסורתית. לפני שהועלתה הגופה על המטוס התכנסו כל המטיילים בחדר המתים והקריאו פרקי תהילים לעילוי נשמתו. ברגעים כאלה אני מבין משהו על ישראלים וישראליות: כשהכל טוב אנחנו חארות, אבל כשיש צרות אנחנו יחד.

דן דן בולוטין הוא מדריך טיולים, מרצה וכותב מאמרים

במסגרת הצילומים לסדרה "מסביב לעולם בשמונים דולר" נכנסתי לחומוסיה שפתחו ישראלים בטוקיו כדי לשאול אותם אם ייקחו אותי לעבודה. בפנים ישב יפני בשם יושי ואכל צלחת חומוס. כחלק מן הדמות המקמבנת שלי בסדרה פניתי אליו באנגלית ושאלתי אותו אם אפשר לטעום. הוא, להפתעתי, ענה בעברית.

בלי לחשוב פעמיים ובשיא הטבעיות התיישבתי לידו ועזרתי לו לנגב. הניגוב הראשון היה בסדר, אבל אחר כך הוא לא היה כל כך מרוצה.

למרות שיושי בילה תקופה בישראל, הוא עדיין יפני, והם, שלא כמו הישראלים, לא "פותחים שולחן" ולא אוכלים זה מהצלחת של זה. ברגע אחד הבנתי לעומק את הבדל התרבויות, את זה שמה שטבעי אצלנו גורם להרמת גבה מופתעת ואולי גם כועסת במקומות אחרים.

יגאל צור הוא עתונאי ויוצר הסדרה "מסביב לעולם בשמונים דולר"  

לדאק, הודו, תחילת 2002. חבורת ישראלים צעירים מגיעה אל הגסט-האוס ששהינו בו, בית של משפחה מקסימה, ומקבלת את הקומה השניה. הייתה להם שיטה: כשהם רצו משהו, והם תמיד רצו משהו, הם פשוט היו דופקים על הרצפה וצועקים. גם אם זה באמצע הלילה. המאנצ'יז מישיבות הצ'ילום שלהם היה הרבה יותר חשוב משנת הלילה של בעלי הבית. הם היו מטרידים את בנות הבית בלי הפסקה, מנבלים את הפה ומטנפים את האמבטיה.

שנאנו אותם, כמה ששנאנו אותם; עם הברי סחרוף שלהם בקולי קולות, עם ה"אחי" והצעקות, עם העישונים הבלתי פוסקים של צ'אראס ואופיום, עם טיפות האל.אס.די.

ראינו טוב טוב מה הכיבוש עשה לילדים הדפוקים האלה. רובם ככולם סיימו שירות בשטחים וטסו לנקות את הראש, אבל מחקו את עצמם לחלוטין. השרוואלים, הלונגי והראסטות שרק החלו לצמוח היו חיצוניים בלבד. את המדים הם עדיין לבשו, בפנים, בתוך הנפש. 

כשבעלת הבית אמרה לנו שאין סיכוי שהיא תכניס שוב ישראלים לבית שלה, הבנו אותה לחלוטין.

דרור פויר הוא עורך "מסע אחר" 

איך אפשר לצאת לחו"ל כדי לא להרגיש ישראלים כשהישראליות אף פעם לא באמת עוזבת אותך? הרי בכל מקום שהוא לא ישראל אתה לא בבית, אתה זר, מיעוט, שונה ואחר. בכל מקום אליו תגיע אתה ישראלי בין אם תרצה או לא.

בין השנים 1979-1981 הייתי שליח מטעם הסוכנות היהודית בפיטסברג שבארצות הברית. אולי הייתי ישראלי תמיד, אבל הרגע הכי ישראלי עבורי היה בכל מצעד יום העצמאות, אז צעדנו ברחובות העיר, קבוצה גדולה וגאה של אנשים, שרנו ונופפנו בדגלים, כשעל המדרכות עמדו אלפי אנשים והריעו.

היתה לי אז תחושה של גאווה וכח, תחושה שיש לנו גב, שיש מדינה שלמה מאחורינו אותה אנחנו גאים לייצג. אני חושב שגם היום, לו הייתי צועד באותו מצעד, הייתי נהנה מאותן תחושות בדיוק. 

גרשון פלג הוא מנכ"ל החברה להגנת הטבע  

מרוקו, בה נולדתי וממנה עליתי בגיל חמש, היא מדינה בה התקיים דו קיום אמיתי בין יהודים וברברים. דו הקיום החל, כך טוענים החוקרים, בזמן חורבן וגלות בית ראשון והסתיים עם עליית יהודי מרוקו לישראל. השילוב בין שתי האוכלוסיות היה כה חזק עד שאישה יהודיה הומלכה כמלכתם של השבטים בהרי האטלס.

בפעם הראשונה בה ביקרתי בעמק הדראע שבמרוקו הגעתי לכמה מבין אלפי הכפרים הפזורים בו. כשאמרתי שאני מישראל אנשים החלו לבכות. הסתבר שתושבי הכפרים האלה מאוד מתגעגעים לשכניהם היהודים. הם סיפרו שכשהיו יהודים במקום הייתה ברכה וכשאלה הלכו לקחו את הברכה איתם.

המקומיים, כך הבנתי, חשים גם סוג של כעס על השכנים-לשעבר, שעזבו עם אנשי הסוכנות היהודית באישון לילה. "איך יכול להיות", אמרו לי, "שהם נטשו אותנו כך מבלי להיפרד?". אנחנו נוטים לראות רק את הצד שלנו בסיפור, ופתאום נוכחתי בחשיבות של הסיפור היהודי דווקא דרך עיניים מקומיות.

נסים קריספיל הוא אנתרופולוג, חוקר וסופר

פסח אשתקד. אני עם חברים, בורחים מהארץ כדי שלא לחגוג את ליל הסדר. מתמקמים ב"קמפ איברהים", עשרים דקות נסיעה מנואיבה. 

במהלך ערב החג הנושא עולה ואנחנו מחליטים בכל זאת לערוך סדר מאולתר. במסעדה המרכזית נמצאות עוד כמה קבוצות של ישראלים. כולם מנהלים סדרים. שירים מוכרים וקטעים ידועים מההגדה נשמעים מכל עבר, משולבים בבדיחות המתבקשות על עם ישראל שיצא ממצריים בעוד אנחנו מתעקשים להיכנס לתוכה.

זה היה יפה ומרגש, כי זה נעשה מתוך רצון אמיתי של אנשים להתחבר למסורת, ולא מתוך לחץ משפחתי ולא לאחר הכנות מטורפות. לא אכלנו שום דבר מסורתי ולא עשינו סדר כהלכתו, אבל חגגנו. הבחירה לקיים טקס יהודי, ובדרכנו שלנו, עשתה את הערב הזה למיוחד.

דריה מעוז היא ד"ר לאנתרופולוגיה וכותבת הספר "הודו תאהב אותי"