זרעי הפיתוי הפשיסטי

"לכל ענייני ארצנו אנו שמים לבנו, על הכל אנו דנים ומתווכחים, את הכל אנו מהללים ומחללים, אך דבר אחד של מה בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה". כתב המחנך יצחק אפשטיין בספטמבר 1907 בכתב העת "השילוח". נזכרתי במאמר החשוב, ואפילו פורץ הדרך, כאשר נסיתי להגדיר מהי הבעיה העיקרית המכרסמת בגופה ובנפשה של החברה הישראלית, ושהיא, כדברי אפשטיין, "שאלה אחת השקולה כנגד כולן: שאלת יחוסנו אל הערביים". בפתרונה הנכון של שאלת יחסנו לערבים, כתב, "תלויה תקומת תקוותנו הלאומית".

לפני מאה שנה הוטרד מאוד אפשטיין מההתעלמות מזכויותיהם, ואפילו מעצם קיומם של התושבים הערבים; מנישול הפלאחים מהאדמות שרכשו היהודים ומהנסיון לתאר את ארץ ישראל כ"ריקה מתושבים". וכבר אז, לפני מאה שנה, הזהיר אותנו אפשטיין אזהרה נבואית: "כל פעם שהטובה הלאומית המדומה (ההדגשה במקור) פוגעת בצדק האנושי, תהיה טובה זו לחטא לאומי גס... חלילה לנו לגרום רעה לשום עם, ומה גם לעם גדול, ששנאתו מסוכנת לנו ביותר".

חלפו מאה שנה מאז כתיבת המאמר, ומדינת ישראל מציינת כבר 58 שנה לעצמאותה. ועדיין, בשם "טובה לאומית מדומה", מנהל הממסד הישראלי - על שריו, פקידיו ומפלגותיו - מדיניות הרומסת את הצדק האנושי של הערבים. מדיניות זו מנשלת פלסטינים מאדמותיהם בגדה המערבית, לא אחת בשיטות רמיה ותמיד באלימות רבה, בונה על אדמותיהם חומת הפרדה, מציבה מאות מחסומים על הדרכים וסוללת כבישים "ליהודים בלבד".

גם בתחמי המדינה מנהל הממסד הישראלי על כל שלוחותיו מדיניות בוטה של אפליה לאומית. בשבוע שעבר חרשו טרקטורים של מינהל מקרקעי ישראל את היבול הדל של חיטה ושעורה שצמח בשדותיהם של בדואים בנגב, והתוצאה: הרעבה של עדריהם בשנה שבה סובל הנגב (דרומה מבאר-שבע) מבצורת. ערבים אזרחי ישראל נאלצים לפנות לבג"ץ כדי להבטיח גן לילדיהם, הספקת חשמל לבית-הספר באזור מגוריהם או את הזכות הבסיסית להקים משפחה. בבחירות האחרונות לכנסת התמודדה מפלגה שהציעה לציבור הישראלי תוכנית גזענית לשלילת אזרחות ממאות אלפי ערבים, אזרחי ישראל. לולא החקירות המתנהלות נגד אביגדור ליברמן, שיועד לשמש השר לביטחון פנים, הייתה יכולה גם להיות בממשלה.

מכתיבים גבול, שוללים אזרחות

ההתעלמות ממה שאפשטיין כינה בכאב "דבר אחד של מה בכך" - מקיומם ומזכויותיהם האנושיות והלאומיות של בני העם הערבי - היא גם תמצית המדיניות ("הלאומית המדומה") שמתווה אולמרט במסגרת מה שהוא מכנה "עיצוב גבולות הקבע של המדינה". בקווי היסוד שלו ושל עמיר פרץ נכתב כי אם הפלסטינים לא יקבלו "בזמן הקרוב" את התכתיב הישראלי לגבי סיפחם לישראל של "גושי ההתנחלויות" והפיכת חומת ההפרדה לגבול מדיני - אזי "תפעל הממשלה גם בהעדר מו"מ והסכם איתם, על בסיס הסכמה לאומית רחבה בישראל והבנה עמוקה עם ידידיה בעולם".

בעוד שליברמן קורא ליטול מאזרחים ערבים את אזרחותם, וכלל לא עולה בדעתו שאזרחותם הישראלית שוות ערך (לפחות) לזו שלו, כך אולמרט ופרץ מכריזים כי אם הפלסטינים לא ימהרו לקבל את מה שהישראלים מציעים להם, אזי נצפצף עליהם ונקבע בלעדיהם וגם בניגוד לדעתם מהם גבולות הקבע של ישראל, שהם גם הגבולות של פלסטין.

דברים הרבה השתנו בארץ במאה השנים האחרונות, במהלכן נהרגו ונפצעו אלפי ישראלים ופלסטינים בסכסוך דמים, שאת היווצרותו תיאר יצחק אפשטיין בכאב ובדאגה. אך דבר אחד לא השתנה, אלא הפך מדיניות רשמית של ממשלות ישראל, לרבות זו האחרונה המוקמת בימים אלה: ההתייחסות המתנשאת, האדנותית, המכתיבה לערבים הפלסטינים, הן לאלה שהם אזרחי ישראל והן לתושבי השטחים הכבושים. 

המחלה הקשה של החברה הישראלית, המגולמת בכיבוש, בדיכוי הלאומי וביחס הגזעני - רומסת את זכויותיהם וכבודם של

הכבושים המופלים לרעה, אך באותה עת - היא גם מעוותת את דמותו ואת אורח חייו של הרוב הכובש. הדמוניזציה של הערבי מזינה "אחדות לאומית", שכבר אפשטיין כינה "מדומה", מעוורת אזרחים רבים ודוחפת אותם להוסיף ולתמוך באלה שמדרדרים אותם לאבטלה ולעוני, מנשלים אותם מזכויותיהם החברתיות ובועטים אותם לזרועותיהן של חברות כוח-אדם.

שלילת הזכויות האזרחיות והלאומיות מהערבים מסכנת גם את עצם קיומן של חירויות דמוקרטיות בישראל, גם ליהודים. בספרו "דיוקן הנכבש, ולפני כן דיוקן הכובש" (הוצאת כרמל, 2005), כתב הסופר היהודי-צרפתי אלבר ממי כי מצב מתמשך של כיבוש קולונאלי, המנשל עם שלם מזכויותיו, הוא סגנון חיים שלם. בשמה של פטריוטיות, הופך מצב זה דמוקרט לשמרן, לריאקציונר ואפילו לפשיסט קולוניאלי. "כל אומה קולוניאלית", סיכם ממי, "נושאת בחיקה את זרעי הפיתוי הפשיסטי".

הצורך החיוני להפסיק להיות כובשים, להפסיק לנהוג באדנות קולוניאלית, להפסיק לראות באזרחים הערבים אזרחים-על-תנאי - דחוף עוד יותר היום, ביום העצמאות ה-58. בלי שוויון לאומי ואזרחי בתוך ישראל וללא השתחררות מהכיבוש ומתן אפשרות לפלסטינים לכונן את מדינתם העצמאית בכל השטחים שנכבשו ביוני 1967 - עלולות להתגשם אזהרותיהם של יצחק אפשטיין ושל אלבר ממי.

תמר גוז'נסקי כיהנה כחברת-כנסת בסיעת חד"ש, מרצה באוניברסיטת בן-גוריון, במכללת ספיר ובמכללת תל-אביב