על הצליעה והאחות

כבוד גדול נפל בחלקם של הנכים בלי ששמו לב. ישנו ביטוי שלם בשפת הקודש שעוסק בנו. הביטוי מרמז על עלילה (יש לשומע אחות - והיא צולעת), הוא מתוחכם ומשעשע. כל התופעות בהן אני עוסקת, בעיות נגישות, סטריאוטיפים הקשורים לנכות ושאר מרעין בישין, מתגמדות מול החיבוק החם שזכינו לו מהשפה והתרבות.

הביטוי הזה משלב קללה במובן העתיק של המילה ("מארה, גידוף וחירוף קשה, הבעת רצון שתבוא רעה על מישהו" על-פי המילון), עם אופי עדכני ומודרני (בדיקה במנוע חיפוש באינטרנט מעלה שהביטוי חי וקיים לצד פנינים כמו "אחותך חבושת העין"). אך מעבר לכל, הרי אני, אכן, אותה "האחות הצולעת" שיכולה היתה להיות לכל-אחד מכם.

מתוך כיסא הגלגלים, המפגש שלי עם המציאות הישראלית יוצר תחושה שקשה לבטא בשפה שאיננה סלנג. אני מתמודדת עם דעות קדומות שיש לחלק מאנשים, כמו הרעיון שנכות פיזית מלווה תמיד בקושי שכלי או מנטלי. אין כל צורך לדבר אל אדם היושב בכיסא גלגלים בקול רם מאוד ואיטי ולעבור לעברית בסיסית. למרבה התדהמה, הם מבינים גם כשמדברים מהר, בתחכום ובשקט (כמעט כתבתי "חלש", אבל מישהו אחר כבר השתלט על המילה).

עניינים אחרים איתם אני מתמודדת הם בעיות הנגישות בשטחי ציבור, שלדעתי אין להם מקום בחברה מודרנית. במבט ראשון, בעיית הנגישות נראית טכנית וקלה לפתרון. למעשה, פעמים רבות אותו קושי טכני-לכאורה חוסם בפני היושב בכיסא גלגלים פעילויות חשובות כמו לימודים, בילוי, עבודה, רכישות ועוד. למעשה, הוא הופך אותו לאזרח סוג ב'.

הנה למשל קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית והכניסה למוזיאון תל אביב. שני המקומות הללו אמורים להיות נגישים לנכים מתוקף החוק, והעובדה שאינם כאלה בפועל מפתיעה ומקוממת. במבנה הקמפוס, הגבוה משפת הכביש, לא היתה רמפה בין הכביש למדרכה עד לפני כשלוש שנים. מדובר בהפרש גובה של מדרגה אחת בלבד, עניין פשוט וחסר משמעות עבור אדם בריא, אך קיר אטום עבור אדם בכיסא גלגלים. רק אחרי שנה שביליתי תוך הוכחות שאכן המצב קשה לי, נבנתה רמפה.

על-פניו, האוניברסיטה מעולם לא הפקיעה את תקנות המועצה להשכלה גבוהה. בסך-הכל מדרגה. למעשה, סטודנט נכה לא היה מסוגל להיכנס אל הקמפוס ללא עזרה. עד היום, ישנו מבנה בקמפוס שאינו מאפשר כניסת "נכונית", רכב המסיע כיסאות גלגלים. מדובר בבית הספר לעבודה סוציאלית (שימו לב לאירוניה), שתקרת החניון שלו נמוכה מדי ואינה מאפשרת לרכב לעבור. על הנכה היושב בכיסא הגלגלים לצאת מהרכב מחוץ לבניין, ולהיכנס אליו בכוחותיו הוא. כך בגשם וכך גם בימי השרב. אין זה דבר של מה בכך: כשיורד גשם כיסא הגלגלים הופך למיטת מים בזעיר אנפין.

הדוגמה השנייה היא מבנה מוזיאון תל אביב. כאן יש רמפות, אך הללו מוגבהות משפת הכביש בחמישה סנטימטר לערך. שוב, על פניו המבנה נגיש. למעשה, ללא עזרת אדם נוסף אין לנכה כל דרך להגיע אליו. לדעתי, אין זה פיתוח חולני של הדרישה "לא לגעת!" שכוונתה להציל את המוצגים מידי המבקרים, זו התעלמות מצרכיו של הנכה.

איני עוסקת כאן בענייני נגישות "טכניים" או ערטילאיים. מדובר בזכויות הבסיסיות של כל אדם: הזכות ליטול מקום בחברה, הזכות ללמוד, ליצור, ויותר מכך - להיות שותף. וגם זכותה של אותה "אחות צולעת" להיות דבר מה מעבר לביטוי סלנג.

• ג'ני כי-טוב, עורכת לשון ומתרגמת, יושבת בכיסא גלגלים בשל מחלת הטרשת הנפוצה