קצת מעייף לטייל עם עמית מנדלסון. מילא כושר ההליכה שלו, אבל הידע. אחרי חצי שעה הוא מעמיס על המוח כל כך הרבה פרטים שנוגעים לתכנון ולאיזור - מה היה ומה יש, ומה יהיה ומי נגד מי, ואיפה עבר גבול הנחלה בין שני שבטי הבדואים שחיו פה, ומה עשה ראש העיר הנוכחי ומה הקודם ומה הבטיח מי מהם - שאתה מצטער שלא הבאת איזה ג'יגה הרחבה לזיכרון. אם בין לבין אתה גם מנסה לתפוס פרפר לרפואה ולשאוף קצת נוף, זה לא קל.
(צילום וידאו: דלית שחם)
הסיפור הוא אישי, מקומי ומחוזי. תוכנית מתאר מחוזית חדשה למחוז תל אביב מתקדמת לאיטה במוסדות התכנון. עתה נשמעות ההתנגדויות לתוכנית. ענייננו כאן (הפעם) אינו מפת הדרכים המשורטטת בה אלא אתרי הטבע: בתוכנית המתאר אין ולו אתר טבע עירוני
אחד במחוז כולו.
מנדלסון, יחד עם נציגי ארגונים ירוקים (למשל זה),
השמיע השבוע את התנגדותו
בפני החוקרת שמונתה לצורך העניין על ידי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה. כשאנחנו צועדים בוואדי של נווה שרת, הוא מספר על דברים שאמרה סגנית מתכננת מחוז ת"א, גב' טלי דותן, "לא יהיו שמורות טבע במחוז ת"א כי הציבור רוצה פארקים, ומי שרוצה טבע שייסע מחוץ לעיר".
להפריע לאלוהים
התחלנו בקצה של העיר. רחוב יהונתן בצהלה מסתיים בשדרה עם מדשאה הצופה אל מחוץ לעיר. בין עצי הנוי רואים שדות ואת השומרון (ועמודי חשמל ואת רמת השרון). המקום מטופח וגם שפת המדרכה לא צבועה בצבעי קנס. יופי של נקודת התחלה.
מאות אלפי אנשים מכירים את המרחב הפתוח הזה, שנמצא משמאל לדרך כשנוסעים ממורשה לכפר הירוק, או מימין לה כשנוסעים ממורשה לגהה. אנחנו הולכים בנחל שמנדלסון קורא לו "נחל הפרדסים". הנחל מתחתר בתוך אדמת החמרה וניתן
| גבעת החמרה האחרונה (צילום: גילי סופר) |
לראות את השכבות הגיאולוגיות השונות בקירותיו. הקרקעית מרופדת חול, ובגדות בליל של פליטי תרבות וצמחיית בר. אשפה גדולה לא חסרה כאן, וגם שלדג, בז, פרפור, אנפות ועורבים בשמיים, וגם ציפורי מים שחורות ורזות במבנה טיסה שלא היה מבייש את דן חלוץ. אנחנו הולכים עם הנחל עד למקום בו הוא הופך לשולי מגרש החנייה של אחת מחברות ההיי-טק של קריית עתידים, וחותכים לתוך הפרדס שממנו בוקעים קולות משונים. שלוש שורות מאיתנו, יושב בין שני עצים חסיד ומדבר לשמיים. בטח ברסלב מג'ונן. רציתי להגיד לו שיבקש מאלוהיו שישאיר לו ולנו את 'היער', אבל לא היה לי נעים להפריע.
זה מרחק הליכה מהבית בו גדלתי, על קו התפר השקוף בין שיכון הקצינים למעברה שהייתה ונשארה. אמא שלי עדיין שם, ואת מספר האנשים שאני מכיר באיזור (ואת מידת קרבתי אליהם) ניתן רק לשער. בפעם הראשונה שעברנו את הכביש המהיר זה היה מתחתיו. הלכנו שפופים בתוך הצינור הגדול ששימש מעביר מים, ומן הצד השני היה עולם אחר. אחר כך בנו את מרכז הטניס ואת הגשר שחיבר אותו לשכונה.
הרבה מקסמו של המקום אבד בשני העשורים האחרונים. פינות החמד שהיו בלב הפרדסים - 'גבעת הגולגלות' מכוסת הקנים, חורשת האיקליפטוס מוקפת הסברס, והג'ומס - טבלו בירוק של פרדסים שהציעו ריח משכר באביב וקרירות אפלולית גם בקיץ. היום משהו מאוד יבש באיזור כבר עתה, תחושת יובש שאפילו הממטרות לא יכולות לה. אולי זה היובש בגרון שלי נוכח המחשבה שכל זה לא יהיה פה. דבר אחד נותר כשהיה - ריחם של מי הביוב המטוהרים המשמשים להשקייה.
קוטלי עשבים
אביב משוגע היה לנו השנה והתורמוס צר העלים עדיין פורח. התכנון, למען הסר ספק, הוא לעשות כאן שטח "ירוק". רצועת הנופש קוראים לזה, פארק מטרופוליני. מלבד במתקני נופש פעיל, בטח יכסו את השטח במדשאות זוללות מים, מחלקת הגינון העירוני תדאג לתקוע כמה עצים אוסטרליים, שיהיה
צל, וגם לעדור מדי פעם את הערוגות, בשביל הסדר הטוב. פרחי הבר שפורחים פה כעת יטופלו באמצעות קוטלי עשבים המיועדים ל'רחבי עלים'.
מישהו הצליח לשכנע את מוסדות התכנון שאין דרך לעשות את זה ללא הקמת - שימו לב - 5,700 יחידות דיור, ממש בצמוד לצהלה. לפעמים נדמה לי שהם מתכננים פארקים רק על מנת להעלות את ערך הדירות שצופות לפארק. מוניציפלית, אגב, השטח שייך לרמת השרון, וזו כנראה דרכו של ראש העיר לאחוז את המקל בשני קצותיו: ארנונה תהיה מהשכונה, אבל פיזית היא תהיה 'שם', מנותקת וצמודה לתל אביב. הוא הרי הבטיח לפני הבחירות לשמור על מושבה קטנה.
כשאנחנו מגיעים לגבעת השקמים, גבעת החמרה האחרונה שנותרה בתל אביב, אור שקיעה צובע את הכל אדום. מנדלסון מאוד מבסוט למצוא סוף-סוף את שרוכנית החוף שעל מציאתה דיווח ד"ר עוז גולן בקהילת מדע וטבע
של ynet. צמח ממש ממש (ממש) נדיר בארץ, עשב שמעניין קומץ בוטנאים כמאמר הקלישאה. "אם נצליח לשמר את הגבעה", אומר מנדלסון (ודעו לכם שנצליח), "יצטרכו להוריד מפה את העצים". מישהו נטע איקליפטוסים צעירים בגבעה הפורחת. לא מפריחים את השממה אלא משמימים את הפריחה. שימו לב מה קורה מתחת לכל העצים האלה בעיר - עצים וחול, לא ציץ ולא פרח. שממה.
אני חושב על הפרפרים. אני רואה אותם יותר ויותר בשנה האחרונה. מבחין שוב במגוון, בשוני ביניהם, לא מסתפק ברמה של פעוט שלומד לומר פאו-פאו. לא מעט פרפרים פגשנו באחר צהריים אחד. לי התלבש על העדשה אחד משלושה מיני הכחלילים שפגשנו. בעיר כבר לא רואים אותם, ואם זוכים לראות פרפרים הם אחרים. כאן, לפני יותר מעשרים שנה רדפתי לראשונה אחרי היפים הללו. הפרדסים הלכו והנוף השתנה ללא הכר, אבל הפרפרים עוד כאן. יבוא הדשא של הפארק, יבואו איזורי המגורים, ולילדים שיגורו במגדלים היקרים כבר לא יהיו פרפרים. בטח יעשו להם פרפרייה.
