שמן ושרירים: מאחורי הקלעים של תחרות הבאדי-בילדרים
רמלה על המפה. בשבת האחרונה נערכה בעיר תחרות "מר מרכז" של ההתאחדות הישראלית לפיתוח גוף. לא היה מצב שנפספס אירוע כה נוצץ. טלי חרותי סובר חזרה נפעמת ומרוגשת. פחות או יותר
עוד פניה ועוד פניה, עיר קטנה אבל אף אחד לא יודע איפה אמורה הדרמה הספורטיבית להתרחש. אחרי חצי שעה נואשת של גישושים אני מגיעה לבסוף לאולם הספורט המקומי. הקהל הדליל שהגיע, כמה עשרות בודדות, מבהיר שלמרות השם המפוצץ האירוע, איך נגיד את זה ברכות, קטן אפילו מפסי הלייקרה המשעשעים העוטפים בקושי את מבושיהם של הטוענים לכתר.
צילום: שירן וולק
לא נוגע בעוגות
אני מעיפה עוד מבט קצר ימינה ושמאלה ומגלה כי כל השרירים המנופחים המקפצצים מולי חלקים לגמרי. עורו של אחד מהם (ולא נגיד מי) מנוקד אלפי נקודות אדומות, כאילו חווה זה עתה מפגש אינטימי במיוחד עם מזל המורטת.
גרשגורן (28), מדריך בחדר כושר, מופיע בתחרות בפעם העשירית וניראה צנום-משהו לעומת ההרים שלידו, שמח לפרט: "אסטטיקה היא חלק חשוב מספורט הבאדי-בילדינג". לכן כולם מורידים שערות, או בשעווה או לצמיתות".
"זה נכון שאתם משתמשים בדיו כדי להראות שזופים?" אני מגלה התעניינות ביזארית "יש דיו" מסכים גרשגורן "אבל בדרך כלל הולכים לים או למיטות שיזוף".
"בנות אוהבות את זה?" אני מתעקשת "חלק מאוד אוהבות , חלק לא יכולות לסבול" הוא עונה בגילוי.
"ולאיזה אוכל שאתה לא מרשה לעצמך אתה מתגעגע?" אני ממשיכה להפריע לו בחימום, אחרי שסיפר שירד לכבוד התחרות שבעה קילוגרם, "עוגה" הוא אומר בעיניים בורקות, "מגש מלא פרגיות אני יכול לאכול, אבל בעוגה כבר מזמן לא נגעתי".
"ניראה לי לא בריא כל העניין הזה" אני מנדבת חוות דעת אישית "בריא מאוד", ממהר השרירן לתקן, "בריא ויפה".
"תגידי את עוד פה?" מצווח שוב האפרוח ומטפטף עוד שמן תינוקות על מוטת הכנפיים. המבט זורה האימה שגייסתי לא עושה רושם על שקיק השרירים העצבני. אני מקפלת את הזנב ומזדחלת החוצה לא לפני שאני לוחצת על המתחרה גרשגורן לספר שהוא עוסק שעה וחצי יומית, שבעה ימים בשבוע, במקצוע הקדוש. גם אם ייסע לחו"ל לא יחמיץ את המפגש היומי עם חדר הכושר וכיוון שאינו לוקח חומרים אסורים (אני: "ואחרים כן?" הוא בפרגון מתפרץ: "ב-רור!"), הוא מכיר במגבלותיו ומקווה להגיע למקום רביעי-חמישי ארצי.
הזיעה זורמת לתחתונים
רגע לפני שהכאפה האפרוחית מתרוממת אני יוצאת מאזור החימום ומתיישבת על אחד מכיסאות הפלסטיק הריקים המסודרים מול הבמה. את שאר הכיסאות ממלאים מעט בני משפחה, ומעט יותר עוברי אורח שלא היה להם משהו יותר טוב לעשות בשעת בוקר זו של שבת.
התחרות עומדת להתחיל. תשעת המועמדים נקראים אל האולם. "היו צריכים להגיע 15", מתנצל המארגן, "אבל הם לא מצאו את הדרך". מי אמר שכשמדובר בפיתוח גוף לא צריך להפעיל לפעמים גם את הראש?
בשלב ראשון נעמדים התשעה, לבושים רק בסליפים המביכים, אל מול השופטים לשבע פוזות חובה. השרירים רועדים, הפנים בצבע אדום והזיעה זורמת, עם השמן, אל התחתונים. יש שיגידו כי מדובר במראה מלבב.
בשלב השני עולים המתמודדים אחד אחרי השני ובלוויית מוסיקה מהסוג הלא ברור, מראים לקהל האדיש תרגילי רשות. גרשגורן שלנו מתעקש לקבל מחיאות כפיים לפני התרגיל ודורש אותם גם אחרי.
שלב שלישי מגיע. המועמדים נקראים בשלשות מתחלפות, שוב לפוזות החובה. מספר ארבע האומלל, שניחן בכתפיים אדירות מימדים, אבל שרירי בטן לא משהו, נקרא שוב ושוב אל הבמה. הדקות חולפות, הנשיפות על הבמה מגיעות למימדי סרט מבוגרים בגרמנית. המועמדים מציגים שוב ושוב שרירי ידיים, רגלים, בטן, גב והפרצופים הלא - שמחים מוכיחים שזה עולה להם בריאות. רק גרשגורן שלנו לא נקרא אל הבמה. הוא מחכה, אנחנו עוצרים נשימה ו...כלום.
המוסיקה פוסקת. די נגמר. מתחילים בטקס חלוקת התעודות. מספר תשע, מספר שמונה, מספר שבע. לזה הוא לא ציפה, גרשגורן נקרא לקבל את התעודה. הוא כבר לא יקבל גביע שניתן רק עד למקום השישי. בניגוד לחיוכים שפיזר בתחילת התחרות, עכשיו הוא כועס. ברוח מאוד לא ספורטיבית הוא עוזב בהפגנתיות את הבמה וצועד בעצבים לעבר חדר ההלבשה.
בינתיים ממשיך הכרוז להודיע על ששת המקומות הראשונים. ההכרזה מתקדמת. המועמד בו התעללו השופטים קודם, מקבל את המקום השלישי והמכובד, ובמקום הראשון – הפתעה הפתעה – האפרוח! עמית ספיר, 23 מגבעתיים, התחיל רק לפני שנה וכבר מר מרכז.
ארבע שעות הוא מתאמן בכל יום (בשאר הוא מאמן אישי) ולמרות גובהו הקטון יש לו חלומות גבוהים: "המטרה היא לא להיות חובב אלא מקצוען", הוא אומר ומנופף בגביע תוך התנצלויות על הצווחות שהרביץ קודם, "אלוף עולם - לא פחות".
מה זה השופטים האלה?
בעוד מר מרכז החדש חוגג את נצחונו (ומקום תשיעי ואחרון מפזר חיוכי שביעות רצון לכל עבר כאילו זכה באליפות ישראל הפתוחה לפחות), פורצים אמא- גרשגורן ובנה אל הרחבה ופונים אל המארגן ההמום: "אני היחיד שלא קראו לו לבמה", זועק המועמד ומנופף, מתוסכל, בידיו השריריות בכעס, "מה זה השופטים האלה?", מוסיפה האם האובייקטיבית, "בושה!"
"בדיוק בגלל זה", זורק השרירן הצפוני משפט סיום מנצח ופונה לעבר הדלתות, "בדיוק בגלל זה, ככה ניראה הספורט בישראל".
לפנייה לכתב/ת 
