קול כלה וקול חתן

תגידו מזל טוב: עידית ברק, מעצבת אופנה, ורון ריינפלד, יועץ עסקי, עומדים להינשא. השניים החליטו לקשור את גורלם בטקס שיעוצב לפי המסורת היהודית וברוח ישראלית-חופשית. יפתח שילוני, מנהל-שותף במרכז הארצי לחתונות ישראליות "הֲוָיָה" , משמש כעורך הטקס (להלן החוּפאי) ויוצר אותו ביחד איתם. בשבועות הקרובים הם יתארו את יצירת הטקס בסדרת טורים.

"עני ורש ומרושרש / מביט בנשל הנחש / לו רק יכולתי גם אני כך להגיח / בהשילי בלי כל חשש / תרבות של עור אשר יבש / כך במהרה למחוז חפצי אגיע" (מאיר אריאל זצ"ל)

איך עורכים חתונה לזוג מרשים כל-כך כמו רון ועידית? איך כותבים מדרש לטקס של זוג מתוחכם מאוד מחד, ולא רהבתני מאידך? איך מצליחים לתת מקום נכון לא רק להם ולחברים, אלא גם לתרבות ישראל? איך אצליח להראות כמה אני מתרגש להיות שותף בשמחה שלהם? ואיך לערוך טקס נעים ואינטימי אחרי החשיפה קבל עם ועולם כאן ב-ynet?

החתונה, שנערכה השבוע במסעדת ג'אקומטי, בין מוזיאון תל אביב, בית אריאלה והמשכן לאמנויות הבמה, סיפקה לי את ההשראה: הטקס הוא הרי תמציתה של ההעברה התרבותית מדור אחד אל הדורות הבאים, ולכן הוא סב סביב מושג התרבות. בעצם נוכחותם במעמד ההורים, בני המשפחה והחברים מצפים מן הזוג שמתחתן להעביר את כל הידע, המוסר והתרבות אל הדור הבא, אל ילדיהם שיגיחו לאוויר העולם במהרה בימינו.

חתונה היא אקט תרבותי בו הזוג מכריז על רצונו להקים משפחה, ומבקש מן הקרובים לו לתת לגיטימציה לבחירתו להקים תא משפחתי - והקהל עונה באמן אם אכן הזוג ודרכו מקובלות עליו. גם אם נרצה, לא נוכל להשיל מעלינו את תרבות הדורות, את המסורות הטבועות בעם שלנו. ובעצם, למה שנרצה? אמנם בשני הדורות האחרונים קרתה לנו תאונה תרבותית, שבמסגרתה מסרנו את מפתחות התרבות בצומתי החיים שלנו לאנשים שאינם אנחנו. אבל מכל תאונה אפשר להשתקם, וחלק חשוב מהשיקום הוא לקיחת אחריות על טקסינו ועל המשמעות שאנחנו נותנים להם. והמשמעות בטקס של רון ועידית היתה ברורה מאוד: שילוב בין ישראל המודרנית ובין תרבות העם היהודי לדורותיו.

הטקס, בו דיברנו על התרבות ועל הקשר הלשוני שהעברית עושה בין תרבות ורבייה, היה נכון כל-כך. כדי לשמר את התרבות צריך לפרות ולרבות, וכדי לפרות ולרבות יש צורך במסגרת תרבותית איתנה. תחת החופה רון גלגל את כולנו מצחוק בברכת הקידושין שלו, ועידית היתה נפלאה בשמלת הכלה המקורית ביותר שראיתי

ובדברים היפים להפליא שאמרה. בכלל, כלה מדברת היא עדיין חזיון חריג מדי בחופות ישראליות, ובכל פעם הדבר מרגש אותי מחדש.

הפזמון המפורסם ביותר של מאיר אריאל, האהוב עליי במיוחד, מתחיל במלים "ואבא תמיד אומר...". המשורר הזה, שבעט בכל מוסכמה, דאג תמיד לזכור את אביו ואת מורשתו. כזו היא תרבות ישראל. בטקס שנערך בערב שבת, נתנו עידית ורון מקום של כבוד לתרבות ולמשפחה: הם בחרו לקדש ולהתקדש בברכות המסורתיות, ואת שבעת מברכיהם העלו מקרב בני המשפחה הקרובים. שתי האמהות פתחו, ואביו של רון סיים בברכה המסורתית "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".

לא היה מקום נכון יותר עבורי לבלות בו את ליל שבת. בחתונה פגשתי חברים רבים שלי, אכלנו יחד כמה דברים ושתינו יחד כמה דברים, ובעיקר - הרגשתי שותף במתן ברכת דרך לזוג אנשים שלמדתי להעריך ולאהוב במיוחד. בסוף הערב, כשיצאתי מהחתונה, היה לי ברור כמו שניים ושתיים שדרכינו עוד יצטלבו בעתיד. ואם יש משפט ברכה שנכון יהיה לי לברך בו את רון ועידית דווקא ברגע הזה, הרי הזו המשפט שאני עצמי אמרתי לאשתי מיכל בעת שבירת הכוס בחתונתנו שלנו, המשפט המסיים את "שיר ליל שבת" של יהודה עמיחי: "המצווה בה שמיים התחילו שוב השניים צריכים לגמור". 

בשבוע שלקראת החתונה היינו עסוקים בסידורים אחרונים, במפגשים עם חברים ובכתיבת הברכות אחד לשנייה. גם המשפחות היו עסוקות בכתיבת הברכות. לא ידענו מה כל-אחד מהמברכים יאמר, רצינו לשמוע ולגלות בטקס עצמו.

לקראת הטקס, ישבנו עם יפתח ועם החבר והחברה הקרובים אלינו ביותר. יפתח קרא את הכתובה ושני חברינו חתמו עליה. התרגשנו מאוד, ולדעתנו יפתח התרגש אפילו יותר מאיתנו. הרגשנו שיש קרבה בין המחתן, בינינו ובין משפחותינו, בעצם כמו אצל הרבנים האורתודוכסים (כמו שיפתח נוהג לומר).

יום החתונה הגיע. בבוקר נפגשנו עם חברים ובני משפחה כדי לאכול ארוחת בוקר, והיום עצמו עבר תוך התרגשות גדולה לקראת הערב, לקראת החתונה. כשהטקס התחיל ידענו שאנחנו יכולים לסמוך על יפתח. הוא קרא לארבעה חברים וחברות שלנו כדי שיחזיקו את מוטות החופה, ואז הזמין גם את המשפחות להתכנס תחתיה. בהמשך הוא החל לדבר על תרבות, על זוגיות ועל יצירה, ואנו קידשנו זה את זו בברכות שכתבנו. היה כיף כל-כך לשמוע את הברכות שכתבנו אחד לשנייה, ושנינו הרגשנו שעשינו את הבחירה הנכונה.

לאחר מכן עלו ובירכו בני משפחותינו וחבר משפחה את שבע הברכות. כל-אחד מהם קיבל חופש יצירה מלא, והברכות היו מגוונות כמו האנשים שהקריאו אותן. זה היה מרגש ואמיתי. יפתח המשיך וסיכם את הטקס, הכוס נשברה ורכבת הנשיקות החלה.

כל אותה עת הרגשנו שעשינו את הדבר שמתאים לנו ומשקף אותנו. שיתפנו את משפחותינו וחברנו בטקס, עיצבנו אותו ולא הוּבַלנו לתוכו, וכל זאת במסגרת טקס מסורתי שמכיל את כל המרכיבים היפים, שאליו הצטרפו הנגיעות שלנו. הרי זהו הטקס שלנו.

ההחלטה לבחור בטקס חילוני לא היתה פשוטה. בתוך המשפחה, במקומות העבודה שלנו, אפילו במכולת, ביקרו אותנו. "למה אתם חייבים ללכת נגד הזרם, הרי אין לכם סיבה או בעיה אמיתית נכון?", שאלו אותנו. במשך תהליך יצירת הטקס השאלות האלו עלו גם בנו. למה היה לנו חשוב כל-כך ללכת בדרך הזו? הרי הכי קל לזרום בצינורות ה"מקובלים", לא לשאול את עצמך שאלות. בטקס עצמו כל השאלות הללו באו על פתרונן. זה היה הטקס שלנו. אנחנו עמדנו שם, תחת החופה, והבטחנו אחד לשנייה בפני משפחותינו וחברינו את אותם הדברים שחשובים ומקודשים לנו.

התגובות שקיבלנו לאחר הטקס שיקפו את מה שהרגשנו אנחנו. חברים וקולגות שלנו ושל הורינו אמרו לנו שמעולם לא התרגשו כך בטקס חתונה. המסקנה היא כנראה ללכת עם תחושת הבטן, לא להיות ציניים כלפי הטקס ולבחור את מה שמשמעותי עבורך. והעיקר - לא לפחד כלל, ושיהיה במזל!