שתף קטע נבחר

המשורר והמוות

העולם חוגג היום את יום הולדתו של פושקין, גדול משורריה של רוסיה. בספר חדש שרואה אור בעברית מתגלה דמיון מפתיע בין האיש שהרג בדו-קרב את היוצר הנערץ לבין יבגני אונייגין, גיבורה של הפואמה הפושקינית הידועה. דורון קורן על הקשר בין האמנות לחיים. ולמוות

"ד'אנטה, אומרים עליך שאתה פלרטטן רב-עלילות" – הקניט רוזן רוסי אחד את הצעיר היפה והכריזמטי ז'ורז' ד'אנטה, שנהג להתעסק עם נשים נשואות. "הינשא, רוזן, ותיווכח בכך", ענה לו הצעיר. ואכן, גם עם אשתו היפיפיה של אלכסנדר פושקין, גדול משוררי רוסיה, ניהל אותו ד'אנטה רומן ממושך - מה שגרר את פושקין להזמינו לדו-קרב. מותו של המשורר הגאוני באותו קרב אקדחים (ד'אנטה ירה ראשון ופגע, פושקין הספיק להחזיר ירייה ולפצוע קל את יריבו), בשנת 1837, והוא בן 37 שנים, הפך למכוות-כאב צורבת בלב התרבות הרוסית, שחוגגת היום את יום הולדתו (6 ביוני 1799). 150 שנה אחרי אותו דו-קרב החלה סרנה ויטאלה, פרופסורית איטלקיה לספרות רוסית, לחקור את האירועים שהובילו אליו, בהסתמך על מסמכים חדשים שנמצאו, והספר "הכפתור של פושקין" (הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים) הוא גרסתה הסיפורית-תיעודית לאירוע.

 

אחד הדברים המרתקים בסיפור האמיתי הזה הוא צירוף התכונות הגורלי של אותו ד'אנטה, האיש שהצליח להוציא את פושקין מכליו. "הפיתיון ששימש את המוות למשוך את פושקין אל עולמו האפל", כותבת ויטאלה, "היה צעיר יפה תואר, עליז ושופע חדוות חיים, איש שיחה קולח וקליל... גבה קומה, בנוי כהלכה, בעל שיער בלונד גלי, תווי פנים רכים, שפם, עיניים כחולות". פושקין, כידוע, היה היפוכו של המראה הבלונדיני הזה: שחרחר ומקורזל שיער, זכר למוצאו הכושי-אתיופי (אמו היתה נכדה של עבד חבשי שהובא כמתנה לצאר פטר הגדול – אשר עמד על קיסמו, העלה אותו לגדולה והעניק לו דרגת גנרל).

 

למראה הפיזי של ד'אנטה נוספו עוד כמה תכונות שאולי לחצו אף הן בנקודות רגישות אצל פושקין. ד'אנטה הגיע מצרפת (כבנו המאומץ של שגריר הולנד, הברון הִיקֶרֶן) בתקופה שבה החברה הגבוהה ברוסיה העריצה את צרפת ודיברה בעיקר צרפתית; הוא הפליא לרקוד בחברה שהעריצה את הריקוד; הוא הפליא להקסים נשים והיה בעל מענה לשון שנון. והוא היה, כאמור, חצוף דיו כדי לפתות לרומן חצי-הפגנתי את אשתו הנודעת ביופיה של פושקין - שכבר היה אז משורר נערץ ברוסיה ודמות מפתח בחברה הגבוהה. וכן, קראו לו ד'אנטה, כשם המשורר האיטלקי הגדול בן המאה ה-13 – וייתכן שבנסיבות שנוצרו, אפילו השם המשוררי הפך לסדין אדום עבור פושקין.

 

לפי כמה סברות, נוספה למצב הרומנטי הטעון בין הפושקינים לד'אנטה גם בחישה של חצר הצאר ניקולאי הראשון, אשר כעס על השירים הפוליטיים הביקורתיים של פושקין (והעניק לו לכן תואר אצולה נחות יחסית, מה שכנראה חרה למשורר).

 

אבל קלפי הפתיחה המעניינים הנפרשים בתחילת הספר "הכפתור של פושקין" אינם מובילים, כמצופה, לסיפור היסטורי-נפשי מרתק, אלא הופכים ברגע מסוים לטקסט ממוסמך מדי, שהצד המחקרי והצמוד-לתעודות שבו קוטע את הרצף הסיפורי ונקלע לא אחת לפרטנות כמעט איזוטרית - בוודאי מבחינת הקוראים הישראלים, שרובם הגדול טרם נקשר לשירת פושקין עצמה. ולכן נפרוש בשלב זה מן הספר ההיסטורי ונעבור אל שירת פושקין, שמיטבה בעברית הוא כמדומה תרגומו המזהיר של אברהם שלונסקי ל"יבגני אונייגין".

 

עברית ישנה, שיר צעיר

 

ארבע שנים לפני מותו פרסם פושקין את "יבגני אונייגין", רומן אהבה מחורז המוגש בבתים בני 14 שורות (בתבניתו הספרותית והעלילתית יצקה כזכור המשוררת מאיה ערד את "מקום אחר ועיר זרה" המצוין שלה, שאף הומחז ומוצג בתיאטרון בימים אלה). ולמרות שהעברית של שלונסקי כאן התיישנה לא מעט, עדיין שומר "יבגני אונייגין" בתרגומו על נעורי נצח - בזכות הקצב המושלם, המוזיקליות, החריזה המלוטשת והגמישות הלשונית, השורים על השירה הזאת גם בעברית. שלונסקי אכן הפליא להעביר את הרוח הפושקינית – אף שהמקור הרוסי, מטבע הדברים, נכתב בשפה פשוטה ונגישה יותר. ולא נספיק במסגרת זו אלא לטעום מן הפתיחה המזדמרת של הספר הזה.

 

ובכן, הנה הבית הראשון, שבו נקרא אונייגין הצעיר לטפל בדודו העשיר והדקדקן השוכב על ערש דווי, אלא שעד מהרה הוא משתעמם מהטיפול ומהעמדת-הפנים המודאגת ומייחל – מה לעשות – למותו של הדוד (טכניקת הקריאה בטקסטים קצביים-מחורזים מן הסוג הזה היא לא להתעכב כדי "לנסות להבין", אלא לנוע עם המילים בנגינתן. ההנאה, אם תתעורר, כבר תכלול את ההבנה):

 

"דוֹדי מן המְהַדרִין הִנֵהוּ

ואך נפל אלֵי משכב,

אכף עלי כי אכבדֵהוּ,

וגם עשָה בְּשֵכל רב;

זה מעשֵהוּ לדוגמא הוא:

אך אֵל עליון, שיעמום נורא הוא

בלי הפוגות, יומם וָלֵיל,

בִּיְדוּעַ-חוֹלִי לטפל!

מַה מגוּנָה גניבת-הדעת

לִשְכיב-מְרָע הַרְנֵן לֵבָב,

תַקֵן הכַּר מראשותיו,

סמֵי-מרפא הגש בְּרַעד,

להיאנח ולחשוב:

תיפח נא רוּחֲךָ סוף סוף".

 

הישירות הכמעט-אגבית שבה מספר פושקין על הצעיר המייחל למות דודו, חוצה בטבעיות מבודחת את האיפור הפוליטיקלי-קורקטי ומכניסה אותנו ישר לעניינים. והנה הבית השני, ובו פרטים ראשונים על אותו צעיר שהרהר את שורות הבית הראשון. ("רוסלאן לודמילה" שלהלן הוא שם הפואמה המוקדמת והמפורסמת של פושקין, "נֵיבָה" הוא נהר בסנט פטרסבורג התוססת שבה גדל פושקין מנערותו, ובמשפט החותם את הבית, "אוי לי מאקלים צפוני", רומז פושקין באירוניה על הגלייתו לכמה שנים מסנט-פטרסבורג הצפונית, בעקבות שיר פוליטי שכתב על הצאר). ובכן, הנה אונייגין, שעכשיו כבר ירש את אותו דוד עשיר וגוסס, נוסע במרכבת סוסים, בבית השני בספר:

 

כֹּה, בְּגַמֵא סוסי הדואר,

הִרהר העֶלֶם השובב,

בחסד צֵאוּס רם התואר

יורש הוֹנָם של כל קרוביו, -

מיוּדָעֵי רוּסלן-לוּדמילה!

להתוודעַ נא הואילו,

בלי הקדמות וביטול-זמן,

עם גיבורו של הרומן:

אונייגין, ידִידִי מִנוֹעַר,

על שפת יְאוֹר נֵיבָה נולד,

שם גם אתה, קורא נכבד,

אולי חייתָ חיי זוהר!

אֵי-אז שם גרתי גם אני:

אך אוי לי מאקלים צפוני.

 

שימו לב, אגב, לחריזה השלונסקאית המפתיעה של "לוּדמילה" ו"הואילוּ", דוגמא מקרית לברק הגדול של התרגום. והנה אנחנו בפתח בית השלישי, והפיקחות הפושקינית ממשיכה להקסים: כאן מסופר על אביו של אותו אונייגין, שגידל אותו כבן אצילים, עם אומנת ומורה פרטי ומשתאות, למרות שהאב היה שרוי במצוקה כלכלית קבועה והתקיים תוך גלגול חובותיו (הכינוי "פקיד אמונים" המוצמד כאן לאב הוא לכן חלק מן האירוניה העליזה): "פקיד אמונים היה אבִיהוּ / והתפרנס מן החובות, / בכל שנה מִשְתִים הפליא הוא, / וַיִכַל כַּסְפֵּהוּ וישמוט".

 

וכשממשיכים לבתי השיר הבאים מתגלות אט אט באונייגין סגולות, שבהקשר הדו-קרב שבו פתחנו, מעלות על הדעת את אותו ד'אנטה צרפתי, הרקדן כובש הלבבות. הנה אונייגין: "הוא צרפתית היטיב לשמוע, / דיבר צחות בה וכתב; ריקד מזוּר בנועם רב" ("מזור" הוא ריקוד המזורקה). והנה השרמנטיות והלשון החדה ועורמת הקירנוּן של בעלים: "עד מה בצעירותו השכיל הוא / ליפיפיות הַסְעֵר לבב; / אך ברצותו בַּטֵל חלילה, / תכלית ביטול את יריביו, / לזוּת שפתיו חדה כחרב! הוא פח טמן להם בלי הרף / אך בעלים מבורכים / גם אז חיבבוהו כאחים:/ זה בעל ערמומי קֵרְבָהוּ /.../ ו"המקרין" איש גאווה הוא, / תמיד שְׂבַע נחת מעצמו, / מזוגתו ומלחמו".

 

אמנם אונייגין המתואר כאן הינו כמדומה רחב-השכלה ועמוק נפש יותר מז'ורז' ד'אנטה, אבל על פי כמה רצפים מן הרומן הזה – נראה ד'אנטה כמו איזה המשך נבואי של אונייגין הצעיר, שיצא מן הספר וקם על יוצרו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת הספר
הגולם קם על יוצרו?
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים