שיקול נגד הסיכול

חמדי אמן איבד את אימו, אשתו ובנו ב"סיכול ממוקד" בעזה, שגם דן אותו לטפל כל חייו בילדה משותקת (יבורך השר פרץ על החלטתו לממן את הטיפול הרפואי בה) ובילד קטן פצוע, שישאל תמיד - למה? מטרת הפעולה הייתה לפגוע במוחמד דחדוח, שצה"ל הגדירו כ"פעיל בכיר בג'יהאד האיסלאמי שהיה מעורב בירי תלול מסלול, כולל שיגור רקטות". האם מקרה זה עומד בקריטריונים המצדיקים סיכול? גם אם פורמאלית-טכנית אולי כן, מהותית סבורני שלא.

כל אימת שהסיכולים גורמים לפגיעה בחפים מפשע, אני נזכר במסקנות אחת מוועדות החקירה הפנימיות שהוקמו לאחר ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל בירדן. זו קבעה כי פעולת חיסול אינה לגיטימית אם היא נעשית ממניעים של נקם, ענישה או הרתעה, לא כל שכן מטעמים של "שחרור לחצים" ופריקת תסכול. רק אם האובייקט שהוגדר כיעד מהווה סכנה ברורה ומיידית לביטחון אזרחי ישראל, הומלץ אז ב-97', ניתן לבצע את הפעולה.

מהנדסי הרקטות, המפקדים ומשגרי הטילים משמרים אמנם את עוטף הרצועה כגזרה קרבית "חמה" ומקשים מאוד את חיי תושבי האזור, אך האם באמת צריך להתייחס אליהם כאל "פצצות מתקתקות", היוצרות איום שווה נזק להתפוצצות מחבל מתאבד בסביבה עירונית? מבלי להמעיט חלילה בקורבנם של תושבי שדרות והסביבה, האסטרטגיה הנוכחית מחייבת מחשבה נוספת.

השימוש בסיכול הממוקד כשיטה הפך באופן מדהים מעשה שגרה, הרווח כדרך פעולה דומיננטית במערכת הביטחון (אפילו ביצעו זאת כבר בפלמ"ח). אפשר אולי להתברך ביכולות מקצועיות פנטסטיות, מודיעיניות-מבצעיות, המאפשרות ביצועים כירורגיים מוצלחים, אך חייבת להידלק נורה אדומה נוכח הקלות הבלתי נסבלת של היתרי הרג יום-יומיים, ודאי כשמתווספת לכך פגיעה בחפים מפשע. השימוש האינפלציוני בשיטה שוחק אותה עד דק. הממשלה חייבת לעצור ולתת לעצמה דין וחשבון נוקב, אם לא מטעמים אתיים - לפחות בשל הנזק הרב שנגרם לדימוי ישראל במערכת הבינלאומית, העלול להטביע חותם שלילי לאורך שנים.

נוכח הדילמה, האם הטרור הוא איום אסטרטגי, ודאי שלא ניתן להגדיר כך את ה"קסאמים". המדובר בנשק "סטטיסטי" לא מדויק המשוגר למטרות שטח, שיעילותו מוגבלת. אין, בשום אופן, לזלזל בנזק הישיר והעקיף שהוא גורם (גדול כנראה מנזק הסקאדים במלחמת המפרץ), אך אסור גם להגזים בו.

כמו הירי הארטילרי ומארבי ההסתתרות בתוך שטח הרצועה, גם הסיכולים הממוקדים האוויריים לא הביאו לשינוי בעצם התמשכות התופעה של שיגורי הרקטות לתחום ישראל. לא ייפלא אם הם אף גרמו להגברת האינטנסיביות של הירי, ביחס ל"שגרה" שקודמת להם. הסיכולים ודאי לא תרמו להקטנת המוטיבציה לשיגורי הרקטות, אלא לבניית קאדר המפעילים הבא. בכך, מצליחים מחבלי הג'יהאד האסלאמי ו"ועדות ההתנגדות" (בסיוע סרבני הרגיעה של חמאס) לשמר מערך קסאם אקטיבי ולרומם את מוראל כוחותיהם, המשתבחים ודאי ביכולתם להציק לצה"ל, שאינו מוצא מענה ממשי לאתגר.

קל וחומר בתקופה האחרונה, צודקת הממשלה באומרה לאחרונה כי אל לה לישראל להתערב במציאות הקשה בזירה הפנים-פלסטינית. בהתקוטטות האלימה ההדדית בין חמאס לפתח, אסור לה לישראל לייצר סיבה עבור הפלגים השונים להסיט את האש לעברה. הלא צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים - מדוע להיות רשע בעת הזו? ונוכח נחישות אבו-מאזן להשיג הסכמה לאומית, אולי "שלחן השרטוט" הפלסטיני ייצר אופציה מעניינת חדשה?

כמדינה מנוסה ובוגרת, ישראל יכולה להרשות לעצמה לוותר על כלי הסיכול הממוקד במלחמתה במשגרי הקסאמים. ראוי

לשמרו למקרים המיוחדים שבאמת מחייבים זאת. אם כך תעשה, ותמעיט גם להשתמש באמצעים האחרים שיעילותם ממילא מוגבלת, עשויה ישראל להיות מופתעת לחיוב. גם אם לא תושג פריצת דרך או הכרעה, ניתן אולי להגיע לשקט יחסי ויתר נורמליזציה בחיי האזרחים. במערכת הא-סמטרית הזו, בה יד ישראל על העליונה, היא יכולה להרשות לעצמה מדיניות של ריסון ואיפוק. כבוד הממשלה וצה"ל לא ייפגעו מכך, שהרי הכדור מצוי תמיד במגרשה: אם יהיה מי שינסה לעשות הון מדיני-ביטחוני מהמצב החדש, אפשר תמיד להחזיר את הגלגל לאחור ולהמשיך בכיסוחו הסזיפי של הדשא. 

תת-אלוף (מיל') ד"ר יוסי בן-ארי