יום סין רע
יום סין רע הוא יום בו נמאס לך לגמרי מהמקום הזה. לפעמים זה בגלל הילדים הנכים ברחוב או הזקנים שמקבצים נדבות, אבל בדרך כלל זה מסיבות אישיות לגמרי כמו נהגי האוטובוס שעוצרים לשיחה עם חברים או הקולות הגרוניים שמלווים את יריקות הבוקר. רחל בית אריה שברה את השיא האישי שלה ביום-רע, ושרדה כדי לספר על זה
הרבה פגישות משונות היו לי בסין, אבל זאת היתה אחת המפתיעות. שלוש שנים אחורה, על דרך משובשת מהגבול של לאוס אל העיר קונמינג, בסין מוכת סארס וריקה מתיירים. האוטובוס שלי עצר לארוחת ערב הרבה אחרי חצות, לידו חנה אוטובוס נוסף, ובתוך מסעדת דרכים מטונפת, בין המון כפריים בחליפות כחולות, ישבה בחורה בלונדינית בראש מורכן וניסתה להחביא את עצמה מהסביבה הסקרנית.
התיישבתי, התחלנו לדבר, התברר שטיילנו במסלול כמעט זהה, וכמה דקות אחר כך גם שאנחנו חולקות את אותו שם פרטי. כמה ימים מאוחר יותר, נכנסתי עם תרמיל על הגב לתוך חדר תרמילאים בעיירה קטנה, והיא ישבה שם, עם סיגריה בפה ואזניות שהשמיעו את אירוסמית', מה שיתברר כתנוחה האהובה עליה. המשכנו לטייל ביחד, דרך כמה כפרים נידחים, עברנו מסלנג בריטי לקללות ישראליות, שרדנו התקפת עלוקות וכמעט קפאנו למוות בליל גשם אחד בתוך אוהל בהרים. אני נשארתי בסין עד היום. רייצ'ל עזבה וחזרה, ואיכשהו מצאנו את עצמנו גרות בשכנות בליג'יאנג. מתישהו במהלך המסע המשותף שלנו, היא עשתה לי היכרות עם הביטוי שהפך מאז למשהו שכל לאו-ווי במדינה מכיר: A bad China day.
זה לא החום, זאת הליחה
ימים רעים יש לכולם, ולא משנה איפה הם גרים. אבל יום סין רע הוא יום בו נמאס לך לגמרי מהמקום הזה. לפעמים זה בגלל הילדים הנכים ברחוב או הזקנים שמקבצים נדבות ועוד פגישות קרובות מדי עם שחיתות ואי צדק והפרת זכויות אדם. אבל בדרך כלל לא. בדרך כלל יום סין רע קורה מסיבות אחרות לגמרי ואישיות הרבה יותר. למשל נהגי אוטובוס שהמסלול העירוני שלהם כולל הפסקות לשיחה עם חברים, קניית סיגריות ומשלוח מצרכים לאמא, בעוד הנוסעים ממתינים. למשל קולות הבוקר ברחוב.
ליחה, לדעת הסינים, זה דבר מגעיל ולא בריא שמקומו בחוץ ולא בתוך הגוף. תיאורטית, אני יכולה להבין את הגישה הזאת ואפילו להסכים, אבל להשלכות המעשיות שלה לא התרגלתי עד היום. לפעמים אני נשארת כל היום בבית שמזווד בעלי תה ותפוח ושום דבר אחר, רק כדי לא לשמוע את הקול הגרוני, מלווה ביריקה שביום חסר מזל במיוחד, יכולה לנחות לך ישר על הסנדלים החדשים.
יריקות, צעקות קולניות, אשפה ברחובות, אנשים שתמיד נועצים מבטים, וההרגשה, גם אחרי שנים של מגורים ועבודה ולימוד השפה, שאני בעצם אטרקציה, מין חיה מוזרה עם עיניים עגולות. החיים בסין - ועוד יותר מזה, החיים בסינית - לא משעממים לרגע. הם פשוט נורא מעייפים לפעמים.
רפואה סינית
בשבוע שעבר, בסוף ביקור בבייג'ינג, נדמה לי ששברתי שיא אישי ביום סין רע. זה התחיל במתח בעבודה וחוסר זמן לאכול, המשיך באיחור לאוטובוס, חום כבד וזיהום האוויר של בייג'ינג, והתפתח למיגרנה קולוסאלית שנגמרה בקריסה קולוסאלית לא פחות על הרצפה בשדה התעופה, שתי דקות לפני העלייה למטוס ליוננאן, כשרוב אוכלוסיית בייג'ינג צופה במחזה המרתק.
הרופא התורן בשדה לא הרשה לי לעלות למטוס, ובמקום זה שלח אותי להוסיף עוד חוויית סין מרגשת למאגר העשיר שלי – לילי הראשון, ומקווה שגם האחרון, בבית חולים סיני. בתוך האמבולנס, חשבתי שתי מחשבות: א. פעם ראשונה בחיים שאני בתוך אמבולנס, וזה ממש כיף, בחיי. ב. האם אחרי כל ההיסטוריה המשותפת של סין ושלי, אני אזכר לעד כ"לאו-ווי שהתעלפה בשדה התעופה"? אאוצ'.
בתוך ערפילי המיגרנה בסיום היום הגרוע הזה, בין בדיקות לחץ דם מיותרות לזריקה בישבן, נזכרתי באופן לגמרי לא צפוי בכמה מהדברים שאני אוהבת כל כך בסין. בנדיבות יותר מהכל. הצוות הרפואי הראה כישורים מקצועיים מזעזעים. איש עם סטטוסקופ ניסה בכל כמה דקות להקשיב ללב שלי, אבל לא שוכנעתי שהוא יודע בכלל איפה הלב נמצא (בתל-אביב, במקרה שלי). הוא שאל המון שאלות בעוד אני מנסה נואשות להיזכר איך אומרים בסינית "הכל בסדר איתי, אני רק צריכה משכך כאבים מאד חזק שיסמם אותי לכמה שעות", ולהבין מה יש בזריקה שמכינה האחות מאחוריו. רוב הזמן הזה, לא הצלחתי להפסיק לצחוק, וזה נורא כואב לצחוק עם מיגרנה. אבל הציעו לי מיטה נוחה בחדר הכי טוב במוסד הפרימיטיבי הזה בפרבר של בייג'ינג, שאלו שוב ושוב לשלומי, דאגו שאוכל להתקשר, שלחו מישהו במיוחד למצוא את המשקפיים שהושארו אצל התורן בשדה התעופה, וחייכו אלי בלי הפסקה. עזבתי בבוקר אחרי עוד כמה דקות עם הסטטוסקופ שחיפש את הלב בכתף, בהבטחה לבוא לבקר כשאהיה שוב בבייג'ינג.
חזרתי לשדה התעופה, להתחיל עוד יום סין רע ולנסות למצוא את הדרך בסבך הבירוקרטיה של חברת התעופה כדי לעלות על הטיסה הבאה לקונמינג. זה לקח עוד יומיים, אבל הגעתי הביתה, לאוויר ההרים והאשפה והיריקות. אין כמו בבית. אני כל כך אוהבת את סין.
(מוקדש לרייצ', שעזבה אותנו לאנחות)
לפנייה לכתב/ת 
פעם ככה
צילום: רחל בית אריה
ופעם ככה
צילום: רחל בית אריה
פרסום שימושי
מומלצים
