נשים קטנות

אביה של חמי טרוד כל היום בעבודתו במפעל הטקסטיל ואינו נותן את דעתו על משפחתו. אמה של חמי מחליטה להעמידו במבחן קטן. היא מוהלת בצלחת המרק שלו כף של מים. הבעל מסיים לאכול בחיוך ומודה לה על הארוחה המצוינת. למחרת מוהלת האם את המרק בשתי כפות מים ושוב מודה לה הבעל ומחייך. וכן הלאה, עד שכעבור ימים אחדים היא מגישה לו צלחת מים פושרים עם אטריות. הבעל מסיים לאכול, מרים את ראשו מהצלחת ושוב מודה לה על הארוחה המצוינת ומחייך. אמה של חמי נמלאת חרטה על שהעמידה אותו בניסיון ומהרהרת שמא בעלה אינו אלא צדיק. המעשייה הפולנית הנחמדה הזאת רוצה לומר כי הנשים, אף שהן ערמומיות וחכמות, לא יעזו להודות בכישלון הנישואין או להכיר באטימות בעליהן מתוך אמונה עמוקה בעליונות הגבר ונחיתות האישה. לאמונה זו נלווים איזו פנטזיה רומנטית על זוגיות, חשש מצמית מן הבדידות ופער בלתי ניתן לגישור בין הגבר לאישה והם אשר ניצבים בלב מערכות היחסים בספר.

שיחור מציגה את חוסר היכולת ליצור זוגיות מוצלחת או לקיים משפחה שאינה אומללה כיסוד דטרמיניסטי חזק יותר מכל תנועה היסטורית או פוליטית. נקודת המבט הציונית, כאמור, מוצגת גם היא כעמדה גברית שהנשים מפרקות אותה על נקלה - חמי ומילי באות לפריז מפולין בשנות השלושים כדי ללמוד ספרנות בסורבון. אין להן עניין בציונות, להפך, פריז היא בעיניהן המקום שבו אין כניסה ל"אכזריות הטיפוסית כל כך למילים כמו ישות ציונית, האויב הערבי, אויב צמא דם חמוש מכף רגל ועד ראש, מילים שבלעדיהן לא תתואר כלל ארץ האבות, ובעקבותיהן מילים שיוצאות לנחם, כמו גאולת הקרקע, גאולה שלמה, הארץ המובטחת וגם שבו בנים לגבולם והקרן הקיימת לישראל".

גיבורות בשולי ההיסטוריה

"התל אביבים" הוא ספר עדין ויפה שאינו הולך בגדולות. הוא מצמצם את מבטו לכדי הצצה בין חרכי התריס אל חדרי נשים שהסיפור היהודי והציוני התנגש בגורלן, ובְּעולם גברי שהתווה להן מסלול שנשזר כמו חוט דקיק ברקמה הגסה של ההיסטוריה העברית. המספרת מלקטת על ציר הזמן תמונות מחיי הדמויות אשר מתלכדות לכדי מבט עגום למדי ונוגע ללב על מהגרות שהגיעו מאירופה לתל אביב בשנות הארבעים. כוחו של הספר מתגלה דווקא בעובדה שרחל שיחור, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב שזה ספרה השני בפרוזה, אינה נשבית בעגמומיות, אלא שומרת בטון הכתיבה על ריחוק בין המספרת לדמויות, עוטפת את הטקסט באירוניה וממקמת אותו על גבול הגרוטסקה, כך שניתן להגניב חצי חיוך אל הקיום חמור הסבר, ולנטרל את הניסיון לגזור תמונה כללית החורגת מהגורל הזעיר. שיחור מספרת את ימיה הראשונים של תל אביב דרך עיניהן של גיבורות בשולי ההיסטוריה, והסיפור המינורי, הנשי הזה, הוא סיפור רגיש להפליא ומעורר חמלה.

הספר שזור בסיפורים קטנים אירוניים ומשעשעים על החיים בתל אביב הקטנה, אך אין בו שיר הלל לעיר הלבנה, אלא תיאור של מי שבאו מאירופה אל הלבנט וראו בה "ארץ של מדרכות שבורות מחודדות חרטום ללא אושר. להט של עיר שאין לה מרפא... עיר מכוערת". את ספרה של רחל שיחור ניתן אפוא לייחס למסורת ארוכה ומכובדת בספרות העברית, שראשיתה כבר בברנר, אשר מציגה את הפן הלא ממלכתי של הציונות. בסיפור קטן וחסר יומרות היא מאירה פיסת מציאות שאינה חד משמעית כמו זאת שמציעה לנו ההיסטוריה: "זו היתה שגרה ברוכה מן הברוכות", היא כותבת. "זה היה שעמום רובץ בכובד שאין דומה לו. זה היה ביטחון בחיים, במציאות, במה שיבוא עוד. זה היה מיאוס בקיים ובמה שעתיד להוסיף ולהתקיים בלעדינו. זו היתה אהבה לשפה, למקום, לאנשים. זו היתה פרובינציאליות לשמה, ביורוקרטיה ללא רוך... אלה היו הימים היפים מכול. אלה היו הימים הגרועים, העגומים מכל, אלה היו ימים של אנשים שעייפו".

"התל אביבים" מאת רחל שיחור, הוצאת כרמל