שתף קטע נבחר

זו ארצנו - וארצם?

האם שכחו היהודים את מקור זכותם על הארץ? מה יקרה אם ימשיכו לדבוק בכולה, ומה אם יתחילו לוותר? פאנל ציוני

אריה אלדד יוסי ביילין 

אריה אלדד
לו הגיע חייזר לכדור הארץ, ולרוע מזלו נחת באזורינו, היה ודאי מתבונן שעה קלה ביהודים ובערבים הנלחמים ביניהם על ארץ ישראל, ומציע לחלק את הארץ בין הניצים. חייזרים מעצם טבעם אינם מכירים את ההיסטוריה, והעתיד אינו מעניין אותם. יש להם כנראה תקוות לשוב במהרה למקום ממנו באו, ולפיכך הפתרונות שהם מציעים מנותקים מהעבר ומהעתיד. מי שחי כאן כל חייו, מי שאבות אבותיו נולדו כאן ומקווה שגם צאצאיו יחיו כאן, יודע אל נכון כי התנתקות מהעבר והעתיד משמעה גם התנתקות מהמציאות. אי-אפשר לדון בפתרונות לסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל מבלי להכיר את העבר ולהזדקק לשאלת הזכות על הארץ; להכיר את מניעי התנועות הלאומיות הנלחמות עליה ואת שאיפותיהן, כדי לשרטט פתרון אפשרי לעתיד לבוא.

 

מקור זכותו של העם היהודי בארץ ישראל היא הבטחת האלוהים לאברהם, יצחק ויעקב, הבטחה שחודשה למשה ומומשה בימי יהושע שכבש את הארץ, וכל מנהיגי ישראל מאז - שופטים ומלכים ומורדים, משיחי אמת ושקר, גדולי תורה ורבנים, מנהיגים ציונים ואנשי רוח - הנהיגו את עם ישראל באלפי שנות ההיסטוריה שלנו לאור הזכות הזאת. גם אם הם עצמם לא היו "דתיים" כהרצל מחולל הציונות, הם הבינו כי זו אמונתו של עם ישראל, וזה הכוח המניע מיליוני יהודים, אלפי שנים, בארץ ישראל ובגלויות, לדבוק במולדתם, לכסוף אליה, להתפלל שלוש פעמים ביום ולבקש לשוב אליה, ולעלות אליה חרף כל המכשולים.

 

הכוח המניע של האמונה הופך להיות כוח מניע בהיסטוריה. האמונה הופכת לעובדה כשהיא מניעה מיליוני בני אדם למעשים. כך נוצר המושג "זכותו ההיסטורית" של עם ישראל על ארץ ישראל, המהווה טענת זכות גם לאלו שאינם מאמינים באלוהים או אינם רוצים להסתמך על הבטחתו. יותר מכך: מי מבין היהודים היושבים בארץ ישראל, הכופר בזכות האלוהית או בזכות ההיסטורית הנובעת ממנה - הוא באמת גזלן, אימפריאליסט, קולוניאליסט, שנטל אדמה שאינה שלו והתנחל בה בכוח?

 

זכה עם ישראל וההיסטוריה שלו, כמו גם תולדות אמונתו באל אחד, מתועדים בספר הספרים: התנ"ך. ספר זה הוא גם הבסיס לנצרות ולאיסלאם. רק מה שכתוב בו גרם ל"חבר הלאומים" להעניק לבריטניה מנדט להחזיק בארץ ישראל, כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי. לא בזכות תל-אביב שנוסדה כמה שנים קודם לכן הכירו מדינות העולם בז'נבה בזכות העם היהודי על ארץ ישראל כולה, משתי גדות הירדן, אלא בזכות ירושלים וחברון ובית-אל ובית-לחם.

 

איש לא היה סבור באותה עת, גם לא ערביי הארץ, שיש להם זכות לאומית על הארץ. מעולם לא הקימו הערבים מדינה ערבית עצמאית בישראל. תמיד ראו עצמם כחלק מהאומה הערבית הגדולה, חלק מאימפריות שהתבססו בעיראק, בסוריה, במצרים או בטורקיה. מעולם לא מרדו בשליטים הערבים, כי מעולם לא ראו בעצמם עם נפרד הזכאי לעצמאות. הם לא יצרו בארץ ישראל אף לא אחד מהמאפיינים המגדירים עם: לא עצמאות מדינית ולא שפה נבדלת, לא יצירה תרבותית ולא דת או תרבות אחרת.

 

רבים בינינו אומרים כיום: אנו מאמינים כי ליהודים יש זכות על כל ארץ ישראל, אבל "המציאות" מחייבת פשרות. אלו הסבורים כי למען השלום עלינו לוותר על חברון ושכם ושילה, מאמינים לכאורה כי הוויתורים הללו יובילו לשלום. אין הם תופסים כנראה כי בכך הם שומטים את הקרקע מכל טענת זכות על הארץ - מוסרית, היסטורית או משפטית. אך לא פחות מזה: הצעותיהם רק מרחיקות את השלום. לכל אורך הכיבושים של האימפריה המוסלמית, מעולם לא היה ויתור טריטוריאלי אחד מול הערבים שקידם שלום, אבל הצעת החלוקה הזאת מציבה את המציעים במצבה של האם במשפט שלמה: מי שמציעה לחתוך לשניים ילד חי, מעידה על עצמה שהילד אינו שלה. אין עם בעולם שיסכים לוותר על מחצית מולדתו, אלא אם המציעים אמנם יצאו מן הגלות והגיעו לארץ, אך לא הצליחו לעקור את הגלות מליבם ועדיין אינם בחזקת עם היושב באופן טבעי במולדתו ומתייחס אליה כשם שהצרפתי מתייחס לצרפת והאיטלקי לאיטליה.

 

זכות אינה ניתנת לחלוקה, ובמאבק הלאומי על הארץ, ככל שהרבינו - לטובת הטיעונים המציגים אותנו כשוחרי פשרות ורודפי שלום - לוותר על הארץ, ובמקביל להמשיך ולהגן על עצמנו בכוח הנשק מפני מדינות ערב מחוץ והטרור הערבי מבית, הפכנו יותר ויותר בעיני העולם ובעיני רבים מתוכנו ל"כובשים". מי שאינו מרגיש בעל בית בזכות כאן - סופו להיות מגורש ככובש אכזר. רק אם נחדש את תחושת הזכות המוחלטת של עם ישראל על ארץ ישראל, ונגדיר בפירוש כל נוכחות ערבית מדינית בארץ ישראל ככיבוש זר שיש להילחם בו ולסלקו - רק אז נוכל לצפות לשלום. כל עוד נוכחים הערבים כי מעט-מעט מאבדים היהודים את הידיעה כי הצדק עמם, הם ינסו להשמיד את מדינת ישראל ולגרש אותנו מכאן.

 

ולכן, נקודת המוצא בכל דיון על זכותנו על הארץ אינה יכולה להיות מעוגנת בהווה "אקזיסטנציאליסטי", אך גם לא רק בעבר שבלעדיו הכל פה אבסורדי, כי אם דווקא בעתיד. העם היהודי בגולה הושמד בחלקו הגדול והולך ונעלם בגלויות בקצב מהיר. רק בישראל ארצו הוא מתעצם. למען עתידו של העם אנו תובעים מעצמנו להכיר מחדש בזכותנו. לדעת שאנחנו צודקים. שזה שלנו.

 

ח"כ פרופ' אריה אלדד (האיחוד הלאומי). הדברים נכללו בנאום שנשא בכנסת בפני קבוצת בני נוער

 

חזור למעלה
יוסי ביילין
אם נדבוק ברעיון "שלמות ארץ ישראל" נישאר בלי מדינת ישראל, ואם נישאר בלי מדינת ישראל נישאר גם בלי ארץ ישראל. במקרה הטוב ביותר, נהפוך ליהודים שחיים בחסדי המדינה הפלסטינית שתתקיים בכל רחבי ישראל. זה כל הסיפור. זו גם הסיבה לכך ששרון שינה את דעתו ואולמרט שינה את דעתו, וכך גם ציפי לבני ודן מרידור וצחי הנגבי ומיקי איתן ועוד הרבה אנשים, שדבקו ב"שלמות הארץ" והיו בעמותות ובשדולות בכנסת ומחוץ לכנסת, ובכל מערכת בחירות רבו איתנו והציגו אותנו כמי שמוותרים מראש, כתבוסתנים, כמי שאין להם קשר אמיתי לשורשי העם, עד שהבינו עד כמה טעו. 39 שנים של טעות ובזבוז והתנחלויות ודם.

 

או שתהיה כאן מדינה יהודית-דמוקרטית, עם רוב יהודי יציב ושוויון אזרחי מלא - או שלא יהיה כלום. ורעיונות העוועים על טרנספר, או על כך שהפלסטינים בישראל ובשטחים יצביעו בפרלמנט הירדני, או שרק מי שישיר את "התקווה" ויישבע לדגל יוכל להיות אזרח, וכל השאר יהיו תושבים סתם - כולם חסרי בסיס, חסרי מוסר ובלתי מעשיים.

 

הרעיון הציוני לא הוצמד למפה. גבולותינו ההיסטוריים השתנו לעתים קרובות. כמו כל עם יש לנו נטייה לזכור דווקא את הרגעים הקצרים, שבהם התפרשה ממלכת דוד על פני אזורים רחבים יותר, אבל זה באמת לא מחייב את המאה ה- 21. היינו מאושרים אילו ניתנה לנו מיני-מדינה ב-1936, לפני שוועדת פיל החליטה לחזור בה מן ההצעה להקים כאן שתי מדינות. יכולנו גם להציל לפחות חלק מקרבנות השואה, אילו ניתנה לנו מדינה בעת ההיא. רקדנו עד אור הבוקר כשהאו"ם החליט ב-1947 על מדינה יהודית קטנה בלי ירושלים, יפו ונהריה, וכשהרחבנו את גבולה במלחמת העצמאות היינו מאושרים מאוד, ואפילו חיינו בביטחון ובשגשוג בעיקר בין 1956 ל- 1967.

 

אחרי מלחמת ששת הימים היו לנו עיניים גדולות ורצינו את שארם א-שייח' ואת רמת הגולן ואת עזה ואת הגדה המערבית. הקמנו התנחלויות על חשבון עניי ארצנו והפכנו כובשים, בהתחלה "נאורים" ואחר כך לא כל-כך, במקום לקבוע כבר אז באופן חד-צדדי את גבולותינו ולעזוב את רוב השטחים. שישה ימים של ניצחון מזהיר העבירו אותנו מחשש לעצם קיומנו - לזחיחות דעת. ההחלטה להישאר בשטחים הפכה לקללה הגדולה ביותר שלנו. שילמנו מחיר בינלאומי כבד, מחיר כלכלי עצום ומחיר דמים - בעיקר במלחמת יום הכיפורים, שלא הייתה מתרחשת אילו עזבנו את רוב השטחים מיד אחרי כיבושם.

 

הוויכוח על "שלמות הארץ" הוא ויכוח בין פוסט-ציונים, שמוכנים לדבוק בכל רגב של ארץ ישראל, עם או בלי ריבונות יהודית, לבין ציונים, המאמינים כי פתרון המדינה היהודית חיוני ונכון גם היום, ומדינה כזו יכולה להיות רק עם רוב יהודי, ולכן - רק בחלק מן הארץ.

 

בארץ ישראל שממערב לירדן יהיה רוב פלסטיני בעוד ארבע-חמש שנים. אם אנחנו נשלוט בכל השטח הזה (במישרין או בעקיפין), יבואו הפלסטינים ויגידו לנו - אין שום בעיה. אל תקימו מדינה פלסטינית, אל תעקרו שום התנחלות, אל תחלקו את ירושלים, פשוט תתנו לנו להצביע לכנסת - "אדם אחד קול אחד". רוב מדינות העולם יקבלו את הבקשה, ויוחל בתהליך שסופו – חלילה - מדינה אחת גדולה בכל ארץ ישראל המערבית, שלא תהיה מדינת ישראל. "שלמות הארץ", או במילים אחרות - שליטה ישראלית בכל ארץ ישראל המערבית, איננה אלטרנטיבה למדינה יהודית בחלק מן הארץ. מלבד השאלות המוסריות, החוקיות והביטחוניות הכרוכות בה, "שלמות הארץ" פשוט אינה מעשית.

 

ח"כ ד"ר יוסי ביילין, יו"ר מרצ-יחד

 

 

חזור למעלה
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ג'רמי פלדמן
יוסי ביילין
צילום: ג'רמי פלדמן
צילום: גבי מנשה
אריה אלדד
צילום: גבי מנשה
מומלצים