שפרעם הרימה ידיים

השבוע עצרה המשטרה שבעה אזרחים ערבים בחשד שהיו מעורבים בהריגתו של עדן נתן-זאדה, החייל שרצח ארבעה בשפרעם לפני עשרה חודשים. בשלב זה לא ברור אם החשדות מוצדקים, וכבר היו מקרים - פרשת רצח החייל אולג שייחט, למשל - בהם "הולבשו" תיקים לאנשים הלא נכונים. ברור שאסור לתת לגיטימציה להריגתו של נתן-זאדה, וחשוב שמבוצעת חקירה משטרתית בנושא. אבל כאן יש בעיה אחרת: זהו מקרה קלאסי של איפה ואיפה.

משום מה, במקרים בהם אזרחים ערבים נפלו קורבן לאלימות, המשטרה לא הייתה יעילה כל-כך בחקירה ובמעצרים. לא

פחות מ-32 ערבים נהרגו בחמש השנים האחרונות מירי שוטרים, חיילים ואנשי ביטחון בנסיבות שונות. עד היום הוגשו רק שני כתבי אישום, וגם זה רק אחרי פניות חוזרות ונשנות לרשויות ולמחלקה לחקירת שוטרים. גם במקרים בהם הותקפו ערבים בידי אזרחים יהודים, המשטרה "מרחה" חקירות, סגרה תיקים ונהגה בחוסר יעילות כללית. עד עצם היום הזה לא הוגשו כתבי אישום על שתי תקיפות בחוף אולגה, ולא הורשעו המעורבים בלינץ' בבני משפחת טווילי בקריית-ים.

ויש לי עוד קובלנה למשטרה: אמנם, חקרתם את הנסיבות בהן נהרג נתן-זאדה, אבל האם פעל לבדו, או שמא קיבל סיוע מחברים או חיילים אחרים? האם היו אנשים שהסיתו אותו לבצע את הרצח? האם היה בידי מישהו מידע כלשהו שימנע את הקטל - והוא החריש? והצבא - האם בדק כיצד ייתכן שחייל כזה קיבל נשק והמשיך להחזיק בו גם לאחר שהוגדר "עריק"? הלא בני משפחתו טענו כי התריעו מספר פעמים שבנם עלול להוות סכנה לעצמו ולאחרים. כעת נראה שהרשויות לא טרחו לבער את הנגע ולערוך בדק בית, כדי להגן על האוכלוסייה הערבית מפני רוצחים עתידיים.

ועוד תהייה אחת: אילו נותר נתן-זאדה בחיים, מה היה קורה לו? האם היה מועמד לדין באשמת רצח אזרחים? הניסיון הכואב

 מעיד על כך שברוב המקרים הדומים, גם אם כבר הוגש כתב אישום, הוציא בית-המשפט את הפוגעים זכאים, כמעט צחים כשלג, לא אחת בגין אי-כשירות נפשית (הם הרי תמיד נחשבים לחולי נפש או מעורערים בנפשם). לרוב הם יוצאים משם ממש גיבורים. ויש גם מקרי חנינה תמוהים, כמו הפרס שקיבל המאבטח אדם טדסה מהנשיא זמן קצר לאחר שהורשע בהריגתו של מאזן נאבולסי.

כל זה עומד ברקע המעשה הלא-מוצדק בשפרעם, אחרי הרצח. אין זו "התרבות הערבית", כפי שלרבים נוח להציג את פני הדברים; התנהגות זו נובעת בראש ובראשונה מתחושת ההפקרות בה שרויה האוכלוסייה הערבית. בכל זאת היא הייתה יכולה להימנע, אילו הייתה המשטרה במקום בזמן אמת ונהגה ב"נחישות ורגישות". אך אלו, כידוע, אינן מסתדרות במקרה של מגע עם ערבים. הן אולי באות לידי ביטוי בהצהרתו של מפקד המחוז הצפוני, דן רונן: "ארבעת האנשים שנהרגו יכולים היו להפוך לארבעים אילו שוטרים היו פותחים באש - והייתה לנו הסמכות לפתוח באש". ואחר-כך מתפלאים שלאזרחים הערבים אין אמון במשטרה ובבית-המשפט.