הפסד שלנו

המיתרים בגיטרה של אריק קלפטון סוחבים על גבם הרבה יותר ממה שנראה. כשעוצמים לרגע את העיניים, אפשר, עם קצת ריכוז, למצוא אהבה, שנאה, עייפות, עצבות, אושר, זקנה וגם משהו שמריח כמו רוח נעורים. וכל אלה עולים מששת המיתרים הדקים של גיטרת ה"פנדר" המפורסמת, אותה הוא סוחב על גבו מזה שנים רבות.

כ-15 אלף צופים פקדו את הופעתו של קלפטון בן ה-61 באולם ה"פסטהול" שבפרנקפורט. קלפטון, שמאחוריו להקתו האימתנית, לבוש בחולצה אדמדמה ספוגה בזיעה, עומד זקוף ויציב על הבמה הרחבה. בשבוע שעבר זכה הקהל הישראלי לצפות באחד המופעים הגדולים והמושקעים בעולם, כשבחור אנגלי בשם סטינג עמד באצטדיון רמת-גן וסחף את הנוכחים בעזרת קסמו האישי, קצת רומנטיקה והרבה נועם. כשתיעשה ההשוואה בין סטינג לקלפטון, יתברר שלא באמת חייבים להפוך למאמי מתקתק שמפיץ להיטים ושירי אהבה כדי להפיק את אחת ההופעות הטובות בעולם. אם בחיצוניותו סטינג הוא נקי ומצוחצח, אז קלפטון מלוכלך ופחות מגולח. אם סטינג פורט בחושניות על מיתרי גיטרת הבאס העבים, אז קלפטון מכה בגיטרה כאילו הייתה שק חבטות. ובמשך כל ההופעה, הוא לא מפסיק להכות.

קשה להאמין שלאחר עשרות שנים על אלפי במות, קלפטון עדיין מבצע להיטים ותיקים כמו "Layla" ו-"After Midnight" בכל כוחו. בנאלי ככל שזה נשמע, השנים עושות רק טוב לקלפטון. אולי בגלל תחלופת המוזיקאים איתם הוא עבד במהלך השנים. אולי בגלל שקלפטון, מוזיקאי מחונן ובוגר, יודע שבשביל לשמור על קריירה יציבה, גם אחרי גיל 60, הוא צריך לנגן ולשיר בכל הופעה כאילו מדובר בהופעה הראשונה בחייו. או שכנראה קלפטון לא מכיר אחרת, וכל עוד ליבו פועם בו הוא בועט בקצב הבלוז.

המקצועיות על הבמה היא תאווה לאוזניים. דוגמא מוזיקלית לשלמות הזו מתרחשת כשדרק טרקס, אחד הגיטריסטים המלווים, פותח בסולו איטי במיוחד, כשבשיאו, ללא התנשאות או התיימרות, הוא מחזיק תו אחד באוויר במשך 30 שניות. דוגמה טכנית מתרחשת באמצע קטע אלתור משוכלל, כשהמתופף, סטיב ג'ורדן, קורע את עור תוף הסנר בגלל מכה חזקה מדי. ג'ורדן, לא מתבלבל וממשיך להכות על התופים האחרים במערכת. תוך פחות מ-40 שניות, ג'ורדן כבר שוב מכה בחוזקה על תוף סנר חדש, לאחר שאיש צוות ביצע את ההחלפה, ונעלם מהבמה בתוך ענן עשן.

בשביל המוזיקאים הצעירים שמנגנים איתו בסיבוב ההופעות הנוכחי, סבא קלפטון הוא אבא רוחני. הזקן והמלומד. כמעט כל השירים שביצע קלפטון בהופעה התארכו בכמה דקות, ובמהלכן הקפידו קלפטון ושני הגיטריסטים שאיתו, לויד ברמהול ודרק טרקס, לצאת במפגני סולו מרהיבים, עמוסים בסולמות בלוז ייחודיים. ברהמול ראשון, טרקס אחריו, ואז מגיע תורו של קלפטון. ככה זה, הנכדים עושים כבוד לסבא שכל תפארתו מונחת בסולו האחרון בשיר. לפעמים כל סולו בלוז ממוצע עלול להישמע כמו סיפור ארוך ומשעמם. אך בשעת סיפור של סבא קלפטון, הנכדים והקהל קשובים.

הסיפורים הם שונים ומגוונים ודרך הצלילים קלפטון מגלה פרטים על תקופות שונות בחייו. לפעמים עולה לו סיפור על להקת "The Yardbirds ", דרכה התפרסם קלפטון לראשונה, לפעמים אפשר לשמוע סיפור קצר על אהובתו לשעבר, פטי בויד-הריסון, ואחר כך את עלילותיו בתקופה בה היה מכור לסמים. לרגעים ספורים, רק בכמה תווים בודדים, גם עולה סיפורו הטראגי של קונור, בנו בן ה-4 של קלפטון שנפל אל מותו מחלון ביתו שבבניין דירות בניו יורק בשנת 1991.

קלפטון לא מרבה לפטפט עם הקהל, רק לנגן ולשיר במלוא העוצמה. לאחר הצפייה בהופעה, אין ספק כי קלפטון רחוק מלהימצא בשלהי כהונתו. עוד שנים ארוכות נותרו לו להקליט אלבומים ולמלא אצטדיונים עד אפס מקום. אם במקרה באותן השנים הוא יחליט שלא לפקוד את ארצנו, תעשו לעצמכם טובה, ובזמן שהייה מעבר לים, תדפדפו בעיתון או באינטרנט ותתעדכנו לגבי הופעותיו. הוא יחכה לכם שם, איתן ויציב. וכשתגיעו, הוא יסתכל על כולכם, על העולם שמסביב, ועל האהבה שישֶנה, בזמן שהגיטרה שלו תייבב בעדינות.