התרברבות של גנרלים
האיומים בכניסה קרקעית נרחבת לעזה הם דיבורי סרק. עכשיו יותר מתמיד נחוצה הפסקת אש דו-צדדית
אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט התרברב לאחרונה, שבעתיד הקרוב ייפסק ירי הקסאמים לעבר ישראל מעזה. האלוף הנכבד משוכנע כי הירי המסיבי של פגזי צה"ל לעבר עזה והגברת פעולות הסיכול הקרוי "ממוקד" יביאו להבנה פלסטינית, כי המחיר שהם משלמים גבוה מדי - ועקב כך יפסיקו את הירי. בכך מפגין האלוף גלנט את הבורות הגמורה שלו הן בתרבות הפוליטית של הפלסטינים והן בפסיכולוגיה הקולקטיבית של החברה הפלסטינית.
נוכח הפעולות הצבאיות של ישראל בשטחים הפלסטיניים, הציבור שם נחוש יותר מאי-פעם להמשיך בניסיונות לגבות מחיר דמים כבד מישראל, ולא להיפך. המתקפה במוצב והמשך ירי הרקטות הם דוגמאות לכך. אנחנו נמצאים במסלול תלול של הידרדרות ביטחונית חמורה, ובמקום ניסיונות שווא להכריע את הפלסטינים - מוטב לאלוף הנכבד ולחבריו לחפש דרך למנוע גלישה מעבר לתהום.
ראשי החמאס, כולל ראש הממשלה הנייה, הביעו נכונות להגיע להפסקת אש, אך בניגוד ל"תהדיה" שהייתה חד-צדדית ופנים-פלסטינית, הפעם התנאים להפסקת אש אפקטיבית מחייבים הסכמה הדדית. מצדה של ישראל, חייבת להיות התחייבות להספיק את ירי הפגזים, את פעילות הסיכולים הממוקדים ואף את מסע המעצרים רחב ההיקף בגדה, שמוביל לא אחת להרוגים. הפלסטינים - אבו-מאזן והנייה גם יחד - חייבים להסכים ולאכוף הפסקה של ירי הקסאמים מצד כל הפלגים. בעבר, הג'יהאד האיסלאמי התנגד לרגיעה מכיוון שהיא הייתה חד-צדדית, וישראל מצידה המשיכה בפעולות הצבאיות נגד הפלסטינים. לעומת זאת, בהפסקת אש בילטראלית מוסכמת, אפשר לדרוש מראשי הפלסטינים כי יגיעו להסכם פנימי עם כל הפלגים ויאכפו את ההסכמה הזו על כולם.
רצוי לערב את המצרים בגיבוש ההבנות. המצרים הוכיחו את יכולתם לפשר בין הפלגים הפלסטיניים. מעורבות מצרית גם תסייע בהעמדת מכניזם להעברת מידע מודיעני מישראל לפלסטינים אודות "פצצות מתקתקות" בזמן אמת, כדי לאפשר לפלסטינים לסכל מבעוד מועד ניסיונות פיגועים עוד בטרם יוצאים אלו לדרכם. אם הפלסטינים לא יפעלו בצורה אפקטיבית למנוע מהפצצות להתפוצץ, אזי תוכל ישראל "להפר" את הפסקת האש ולסכל את הפיגוע.
הדילמה כנראה מתמקדת בצורך להגיע להסכם עם החמאס, לפני שהחמאס הכיר בישראל וקיבל את הדרישות הבינלאומיות. ברור כי לא תהיה הסכמה ישירה כלשהי בין ישראל לחמאס, ולפיכך ישנה סיבה נוספת לערב את מצרים, שיכולה לדבר באופן ישיר עם ראשי חמאס, ובאמצעות דיפלומטיה מעודנת - להביא להסכמה עקיפה של כל הפלגים הפלסטיניים עם ישראל על הפסקת אש.
שוב ושוב הוכח כי לישראל אין כלים צבאיים לעצור את הקסאמים. גם דיבורים על כניסה יבשתית נרחבת לעזה הם דברי סרק, שרק יעמידו שוב חיילים במצב של פגיעות יתרה. הרי גם כאשר שלטה ישראל ברצועה שליטה מלאה, וחיילים ומתנחלים חמושים הסתובבו בכל המרחב, עפו קסאמים, ופיגועים אחרים יצאו לדרכם מתחת לאפו של צה"ל.
במצב הנוכחי, ברור שאין ודאות כי הפסקת אש דו-צדדית תחזיק מעמד, אך אין גם מה להפסיד. בשלב ראשון, רצוי להגיע להבנה על הפסקת אש בת שישה חודשים, שלאחריהם ניתן יהיה להאריכה לעוד תקופה מוסכמת. מאחר שמדובר בכל זאת במהלך מוסכם, לא חד-צדדי, רצוי גם להציע כי האמריקנים והמצרים ישמשו יחד ועדת בירור למקרים של טענות על הפרות. מנגנון מוסכם שכזה יפחית את הסיכון להפרה ספונטאנית של הפסקת האש, שעלולה להוביל להסלמה בהולה ומסוכנת.
יגידו הגנרלים ואנשי ימין למיניהם כי ההצעה הזו היא התרפסות לפני האויב, אשר וגדת את הצורך לייצר הרתעה מול האיום. יאמרו עוד כי הפלסטינים אינם מסוגלים לאכוף את ההסכם על הפלגים השונים, וכי תוכנית זו תסכן את מדינת ישראל וביטחון אזרחיה. אך טרם נשמעה ולו גם הצעה אחת מפי המבקרים הללו שתמנע שפיכות דמים - של הפלסטינים וגם שלנו. הכוחנות לא הוכיחה את עצמה, ותשובת ה"מחץ" של עוד ועוד כוח רק תמיט עלינו ועל הפלסטינים עוד אסונות ועוד הרג של חפים מפשע. הגיע הזמן לצרוב במוחם של הפלסטינים כי מדינת ישראל מסוגלת להחליף דיסקט ולפעול בדרך מפייסת, במקום רק באופן לוחמני.
ד"ר גרשון בסקין, המנהל המשותף של מכון איפקר"י - מרכז ישראל/פלסטין למחקר ולמידע
לפנייה לכתב/ת 
