בחוץ זה לפעמים בוער

"אתה מכיר את איתן פוקס?", אני שואלת את נהג מוניות בלפור שמסיע אותי לראיון עם במאי הסרט "הבועה". הוא שותק רגע ואז שואל: "זה לא זה מהסרטים של ההומואים?". "כן", אני עונה ומחייכת. הוא שותק ואז מוסיף - "תגידי, כל הסרטים שלו על הומואים?".

בכל הסרטים של איתן פוקס ההומואיות נוכחת. בכל הסרטים היא נמצאת בדיאלוג מתמיד עם הגבריות הישראלית, מנסה להרחיב את גבולות הנרטיב ההומואי שהמפעל הציוני מחק, מתגרה ודוחפת בכל פעם קצת רחוק יותר את רף הסובלנות של הצופה. זה התחיל ב"אפטר", סרטו הראשון, שנפתח בתמונה של דגל ישראל מתבדר ברוח ואומר במידה רבה 'הוא שלי לא פחות משלכם'. זה עובר כחוט השני בכל סרטיו, שמביאים מציאות שבה הנוכחות ההומואית, ולא העלמתה, היא המצב הטבעי.

"הומואים, במיוחד מהדור שלי, מצנזרים את עצמם מגיל מאוד צעיר. הם מבינים מוקדם שיש בהם משהו שאנשים מסביב לא יכולים לקבל או לסבול אז הם מצנזרים תשוקות, כמיהות, אהבה", אומר פוקס. "אני זוכר שהיו שואלים אותי אם לא התבאסתי מהמקלחות המשותפות בצבא וזה הצחיק אותי. מגיל ארבע אני עסוק בלא לראות את הבחורים העירומים האלה בשיעורי התעמלות או בטיולים שנתיים. מגיל ארבע אתה קולט פתאום שהתנועות שלך עגולות מדי, אז אתה עובד על זה שלא יראו. אתה לובש חולצה ורודה מדי ומחליף אותה בשביל לא למשוך תשומת לב. יכול להיות שהבדיקה העצמית הזו קשורה לפחד שיש משהו בקיום שלי ובעולם שאני מביא שאינו מקובל. אולי זו הסיבה שאני שם לעצמי מחסומים ונותן לעכבות לסרס ולהגביל אותי".

לא בשביל לרצות את אורי קליין

בסרטו החדש, שמתרחש בבועה התל-אביבית הנהנתנית, הוא מרגיש שהעז קצת יותר. "אני מודע לזה שאני מפחד להגיע למקומות קיצוניים גם בעניין ההומואי וגם בעניין הפוליטי. אני מצד אחד כועס על ישראל ומלא ביקורת ומצד שני אני פה, מקיים ומזין את הבועה. אז החלטתי להפסיק לפחד, לבדוק את הגבולות של הדברים, ללכת עם מה שנראה לי נכון, גם אם זה יהיה טיפה קשה לעיכול. החלטתי לא לפחד מלא למצוא חן. בתחילת העבודה על 'הבועה' אמרתי לגל שאני רוצה לעשות סרט קשה, יותר שחור-לבן מבחינת התחושות. הוא אמר לי שאם זה מה שאני רוצה, שאלך על זה, אבל שלא אעשה את זה בשביל לרצות את אורי קליין או לשמח את הפיינשמעקרים שמעריצים את עמוס גיתאי. הוא אמר: 'אל תשכח שהכוח שלך הוא בשילוב שמצד אחד אוהב לשמוע את ריטה ולבלות ומצד שני מאוד מודע ואכפתי למה שקורה מסביבו'".  

החשש מאי נשיאת חן וההליכה בין הקווים הם שעוררו על פוקס ועל שותפו לחיים וליצירה, גל אוחובסקי, לא מעט ביקורת לאורך השנים. מבקר הקולנוע אורי קליין, למשל, יצא לא פעם נגד פרשנות המציאות ה"פלקטית" וה"מיינסטרימית" שסרטיהם מביאים, לטענתו, למסך. על סרטם האחרון, "ללכת על המים", כתב קליין: "יותר מכל הוא רוצה למצוא חן, ולשם כך אינו מציע הבנה אלא את היפוכה הגמור – אובדן הכרה וטשטוש תודעה". גם על "יוסי וג'אגר", סרט הטלוויזיה המצליח של פוקס, כתב קליין: "ליוצרי הסרט חשוב קודם כל להיות נחמדים ושהתוצאה תהיה בראש ובראשונה נחמדה".

הקריאה של קליין את סרטיו מקוממת את פוקס. "זה נכון שברמת יחסי הציבור רצינו להציג את 'הבועה' כסרט נחמד עם אנרגיה טובה, רצינו שאנשים לא יתבאסו מללכת לסרט עם מסרים מבאסים, אבל אני באמת חושב שאנשים רוצים שתיקח אותם למקומות יותר פרוגרסיביים וליברליים, וזה נכון לכל הסרטים שלי. אני מתבאס מאורי קליין כי יש לנו את אותן אג'נדות פוליטיות. אז יכול להיות שהוא לא אוהב את המניפולציות ואת הטכניקה בסרטים שלי, אבל כאדם מאוד מודע פוליטית וחברתית אני שואל את עצמי למה הוא לא עוצר ואומר: איתן פוקס מצליח לומר את הדברים האלה לקהל יותר רחב מכל במאי אחר וזה הישג כביר". באופן כללי, הוא אומר, "הקשר שלי עם תעשיית הסרטים הישראלית הוא משהו שאני לא מצליח להבין עד הסוף. אנשים מסתכלים עלי ועל גל ועל ההישגים שלנו באופן אמביוולנטי. זה לא סתם שאף פעם לא זיכו אותי בפרס האוסקר הישראלי".

יכול להיות שאתה מרגיש צורך להתנצל על החיים בבועה?

באופן פרדוקסלי, נקודת המוצא הבועתית של פוקס, שמשקפת את האסקפיזם התל-אביבי המתוק, מבקשת בו זמנית לנער את החיים בוורוד. דרך הבועה הוא רוצה לדבר על מציאות מורכבת וקשה. "יש לי רצון לזעזע ולומר בכל אמצעי שעומד לרשותי כבמאי שאי אפשר לחיות ככה. אני לא מבין איך אמהות בישראל ובפלסטין לא נשכבות על הכבישים ואומרות: 'די! אנחנו לא זזות מכאן עד שתבינו'".

שחקני "הבועה". "אחת מחוויות הבימוי המרגשות ביותר שעברתי"

חיים מוגנים

הצורך להתמודד עם הפוליטיקה והמרחב שבו הוא חי קשור בין היתר בתחושת הטלטלה שליוותה אותו עם מותה של אמו שרה לפני שלוש שנים. "גדלתי בגבעה הצרפתית בירושלים ומולנו שכן הכפר עיסאוויה. אייל סיון, שהיה חבר ילדות שלי, היה מבקר לא מעט בכפר וזה תמיד נראה לי נועז, אקזוטי ומפחיד. אמא, שהיתה מתכננת ערים בעיריית ירושלים וחברת מועצת העיר מטעם מרצ, היתה מאוד קשורה לכפר. היו לה שם חברים והיא פעלה לשיפור תנאי המחייה בו. הפעם הראשונה שביקרתי בכפר, שנמצא מרחק חמש דקות הליכה מבית ילדותי, היה לאחר מותה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את הפערים וזו היתה חוויה מעצבת. פתאום הבנתי שיש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא נבין לעולם. אנחנו חיים חיים מוגנים ואין לנו מושג מה קורה שם בחוץ".

הביקור בעיסאוויה הוליד לדבריו את הרצון לתקוף חזיתית את החיים האבסורדיים בישראל. "זה לא בא מהמקום של עמוס גיתאי או אייל סיון. אני לא הם, ואני כן יאפי שחי בבועה צבעונית שנראית על פני השטח כחגיגה בלתי נגמרת של מסיבות, אופנות, בתי קפה ומועדוני לילה. אני כן חושב מדי כמה זמן איפה נעביר את חופשת הקיץ, אבל זה לא אומר שלא אכפת לי. אני עושה מה שאני יכול בדרכים שעומדות לרשותי וזו תרומתי".

אז עוטפים את ההארד קור בצלופן?

"אי אפשר להגיד עלי את זה אחרי הסרטים האחרונים שעשיתי. מי שעוקב אחרי העבודה שלי או אחרי הכתיבה של גל, מבין שזה ממש קשקוש. אנחנו מתעקשים על שילוב של גבוה ונמוך, קליל ומורכב, פשוט ומסובך, כי אלה החיים שלנו. את ואני יושבים כרגע ושותים יין ומצד שני אנחנו קוראים את גדעון לוי ורואים סרטים תיעודיים על הסכסוך והולכים להפגין נגד החומה. החומרים האלה משתלבים בחיים שלנו. כשבאתי עם הסרט לנחמן אינגבר הוא אמר לי: יש או סרטי כיף כמו 'אהבה קולומביאנית' ו'שירת הסירנה' או סרטים רציניים על הסכסוך דוגמת עמוס גיתאי. השילוב נראה לו בלתי אפשרי. בעיני זו תפישה מיושנת. בעיתון 'הארץ' יש את גדעון לוי ושני דפים אחר כך יש מדור על סרטנים ברוטב מנגו. זו מציאות ייחודית שלא מתקיימת בשום מקום אחר בעולם, השילוב המטורף הזה, הפערים האלה והדיכוטומיות האלה".

אתה רואה את עצמך כנושא דגל של הקהילה ההומואית?

בסרט הזה אתה לא חוזר לנקודת היציאה מהארון שהיא מאוד משמעותית בסרטיך הקודמים. 

בגיל 42 עדיין לא הגעת לשלום עם המקום הזה?

ואם כבר מדברים על תקשורת אפשר להגיד שקונצרן פוקס-אוחובסקי הוא מכונת תקשור בלתי נדלית. אתם מאמינים בשיווק אגרסיבי.

שיווק לא רע עשתה השמועה על סצנת הסקס ההומואית בסרט. ברור לך שהיא תעורר שדים?

"זו לא היתה המטרה. זו סצנה שאולי מתקבלת כפרובוקטיבית, אבל היא מאוד משמעותית לדמויות בסרט. זו היתה הסצנה הכי קשה לצילום. עשינו 15 טייקים וזה כמעט נגמר בפיצוץ. לאוהד קנולר היה מאד קשה איתה וזה הגיע לפסים אגרסיביים. הייתי צריך לבלוע הרבה עלבונות בגלל החרדות והמצוקה האמיתית שהוא היה שרוי בה. אבל זו היתה גם אחת מחוויות הבימוי המרגשות ביותר שעברתי. דרכה הבנתי שרק אם עוברים את הקושי ביחד, מגיעים למקומות. גם ליוסף סוויד היה לא קל, אבל במידה רבה כמו בכל זוגיות כשבן הזוג שלך משתגע, אתה מאזן אותו. הוא היה מדהים, אני מאוהב בו לגמרי ואני חושב שהוא אמיץ. אף אחד לא מדבר על זה אבל הוא ה-teen idol הערבי הראשון. הוא גורם לילדות בנות 16 להעריץ אותו ולא להגיד: ערבי איכס. זה כוח וזה לא יכול היה לקרות בישראל שבה גדלתי. אני מאד גאה בו על ההישג הזה".

"אני לא שואל שחקנים אם הם הומואים כשאני מלהק. לא מצאתי הומואים מתאימים. אני יודע ששחקנים הומואים כועסים עליי בגלל זה וששחקנים סטרייטים לא מבינים מה הקטע. אז עם אוהד זה נכון שחיפשתי הומו קצת סטרייט כדי להוכיח לעולם שהומואים הם לא קוקסינלים, אבל ליוסף יש איכויות שיכולות להיות הומואיוֹת, יש רכות ונשיות ועגולות".

דיברת על אהבה, זה לא סוד שיש לך נטייה להתאהב בשחקנים שלך.

"טוב, זה לא שאני זונה של כולם, אבל יש בי צורך אובססיבי לדאוג להם. זה אולי מחליף את הצורך האבהי שלי. זה היה לי עם סמי הורי ב'פלורנטין' ועם יהודה לוי ב'יוסי וג'אגר' וכמובן עם ליאור אשכנזי ב'ללכת על המים'. עם קנולר זה לקח זמן. בהתחלה מי שאמור היה לשחק בסרט זה איתי טיראן, שנטש אותי לטובת אודי אלוני, מה שהיה די מעליב. בעקבות זה חזרתי לאהבתי הישנה – אוהד. כן, הוא טיפה מבוגר, כן, הוא היה באותה תקופה שמנמן וקצת מגושם, אבל זה דברים שהיה לי ברור שאפשר לעבוד עליהם - ועבדנו עליהם. אחרי תזונאית ומכון כושר זה נראה אחרת. זה הבפנוכו שלו שחשוב ובו אני מאוהב עד עמקי נשמתי. אמרו לי שאני פסיכי, אמרו שהוא לא יפה מספיק, לא סקסי מספיק, לא הומו מספיק, לא צ'ארמר, לא רך ועגול. עובדה - הוא מצא בתוכו את כל האיכויות האלה".

יכול להיות ששיתוף הפעולה עם הבעל אוחובסקי הוא מטעמי נוחות?