מה זה אותנטי?

מופע הנאש'י. מריטואל מקודש לאטרקציה לתיירים (צילומים: רחל בית אריה)

הנאש'י, שבט של ציידים וחקלאים שחי מזה אלפי שנים בהרים ובעמקי הנהרות, יצר את המוזיקה שלו ממה שנמצא סביבו. חלילים עשויים במבוק, תיבות תהודה מצמח דמוי דלעת שגדל פרא בהרים, ולה-בה, כלי נשיפה זעיר עם מיתרים, עשוי במבוק ומחקה את קריאות הציפורים.

במאה ה-12 הגיע לאזור קובליי חאן בראש הצבא המונגולי, ואיתו גם השינוי הגדול במהלך ההיסטוריה של הנאש'י. ליג'יאנג הפכה לדרך מסחר וצומת דרכים מרכזי, וחוותה פריחה תרבותית חסרת תקדים. לכלי הנגינה הפשוטים של האיכרים נוספו פתאום כינורות מסין, כלי מיתר פרסיים ממרכז אסיה והרמוניות מונגוליות וטיבטיות. המוזיקה הזאת מנוגנת עד היום בליג'יאנג, אבל עברה כמה שינויים חדים ולא צפויים.

כמו חזן בסינרמה

התיירות הפכה את היחס למוזיקה על פיו. פתאום גילו הנאש'י מכרה זהב ושמו "אותנטיות". כולם מחפשים אותנטיות וליג'יאנג מוכרת את התרבות המסורתית שלה ברווח גדול. המופע, באולם קטן בתוך העיר העתיקה, משלב מוזיקה עתיקה עם ריקודים ושירי עם. התלבושות מרהיבות והבמה מקושטת בדמויות של חיות, ובמרכזן הצפרדע, הסמל הלאומי של הנאש'י.

אבל יש משהו בהופעה הזאת שגורם אי נוחות מסוימת. דונגבה זקן, כוהן דת של

 הנאש'י, מופיע שם עם תזמורת ועם חבורת צעירים מפזזים. הוא מבצע, בתלבושת מלאה, קטע מריקוד פולחני שנועד לפייס את הרוחות וכוחות הטבע. אי הנוחות דומה למה שתרגישו, אולי, למראה חזן חרדי מבצע את "כל נדרי" באולם מופעים מול תיירים שלא מבינים מילה.

הטקס של הדונגבה מוצא מהקשרו, והופך מריטואל מקודש לאטרקציה צבעונית לתיירים. הדונגבה עצמו והצעירים שמקיפים אותו נהנים מכל רגע. רובם צעירים מהכפרים בסביבה, ממשפחות שהתפרנסו בקושי רב לפני עשר שנים, והם מופיעים כל ערב, מרוויחים היטב ואפילו מוזמנים מדי פעם לפסטיבלים בחו"ל. אז איפה עובר הגבול בין יוזמה מסחרית למסחור יתר?

ובינתיים, בצידה השני של העיר

ויש את המוזיקה הלא צפויה שצצה לה פתאום משום מקום. דו-פינג, ילידת בייג'ינג שעברה לגור כאן, היא בעלת הבר "נימפת המים" שמוקדש למוזיקה שדו-פינג אוהבת. אין כאן תלבושות או תאורה מיוחדת ואין כרטיסי כניסה. בעצם, אין אפילו להקה מקומית. מי שנמצא במקרה באותו הערב לוקח גיטרה, מפוחית, או מתיישב ליד התופים ומנגן, ואנשים שרים בכל השפות, מנאש'י דרך צרפתית וקוריאנית ועד עברית.

בר "נימפת המים". המקומיים מציצים מבחוץ

למי שמחפש שיח תרבותי אמיתי, זה המקום להיות בו. כשהרכב של זמר טיבטי, מתופף ספרדי ורקדנית צרפתייה מבצעים קטע פלמנקו מאולתר על במה זעירה, הבר מפוצץ מבפנים אבל אנשים רבים עוד יותר עומדים בחוץ ומציצים מבעד לחלון לראות מה קורה על הבמה. הלקוחות בפנים כמעט כולם זרים או סינים מערים אחרות. המקומיים, אזרחי ליג'יאנג, לעולם לא יכנסו למקום כזה, אבל יעמדו עם זקניהם, נשיהם וטפם, מרותקים לחלונות לראות הופעה של לאו ווי.

ההופעה נגמרת בארבע בבוקר. הולכים הביתה בחושך, בסמטאות העיר העתיקה שעדיין לא התעוררה, אחרי מנה גדושה של מוזיקה ספרדית. כשכל החנויות סגורות וכל התיירים ישנים במלונות אפשר להעמיד פנים שאנחנו נמצאים בעיר עתיקה באמת, בסין של פעם, בלי מסחור ובלי אולמות מופעים. המוזיקה היחידה שנשמעת היא זרימת המים בתעלות וזה מרגיש, לכמה דקות, כמעט לגמרי אותנטי.

• לחוויות וסיפורים נוספים על החיים כישראלית בסין - לחצו כאן