לא לשלוף מהמותן; לכוון לראש

דווקא במועד קריטי, בו נדרש צה"ל למאמץ ייחודי ברצועת עזה - מאמץ ה"יונק" חלק נכבד מכוחות העילית של הצבא הסדיר - עלה בידי אנשי חיזבאללה לגרור את ישראל לחזית שנייה. כמו בכרם שלום, אירוע החטיפה בצפון כוון בעיקר במטרה לקדם עסקה להחלפת שבויים. לא מן הנמנע שמדובר ב"ניצול הצלחה" לאחר חטיפתו של גלעד שליט, ואף ייתכן ששתי הפעולות תואמו מראש באופן דיסקרטי. סביר מאוד כי מי שהוסיף רוח גבית למפרשי הפעולה היום - אם לא ממש יזם אותה - היו סוריה ואיראן, בשל אינטרסים מובהקים שלהן: אסד טרוד בהרחקת עדויות באשר למעורבותו האישית ברצח חרירי ובהדיפת הלחץ האמריקני, ואילו איראן מצידה מנסה לחמוק מן הלחץ הבינלאומי בסוגיית הגרעין. על כל פנים, מתברר שוב, לצערנו, כי הנסיגה מלבנון וההתייצבות על קו הגבול הבינלאומי אינן מהוות תעודת ביטוח להפסקת האלימות. אם כך, מה עושים עכשיו?

• ההתנהגות המתריסה של נסראללה מצדיקה לבחון שינוי במדיניות כלפי הנהגת הארגון. כזכור, זו נהנית מ"חסינות" מאז הפיגועים בארגנטינה, אך האם באמת לעולם חוסן? ייתכן דווקא כי בהתארגנות הקהילה הבינלאומית להתמודדות עם הטרור הגלובלי, יש היום משום מענה מודיעיני-מבצעי מסוים, שהיה חסר לישראל בעת שהתמודדה עם האתגר לבד - מה שעשוי להקל על החלטה להסרת הטאבו. 
  

• אם להתמודד ישירות עם הארגון, ראוי שלא לעשות זאת ברמה הטקטית (תקיפת מוצבים ועמדות), אלא דווקא ברמה האסטרטגית - לפגוע באופן שיטתי במערך הגדול של רקטות הקרקע קרקע שלו, המציבות איום אסטרטגי על מדינת ישראל (כזכור, קשת פגיעתן מכסה גם את מרכז הארץ). 
  

• חוץ מעיסוק ב"זנב", צריך להתמודד גם עם ה"כלב": ראשית, גם אם אין לה טביעות אצבעות ישירות, לא ייתכן שסוריה תצא נקייה מהפרשה. יש מקום לבחון תקיפת יעדים שלה בלבנון, אם ניתן לאתר כאלה. בנוסף, נוכח החגיגה המשותפת של חמאס וחיזבאללה, אולי זו העת להסיר את החסמים ולטפל במפקדת חמאס (ובאותה הזדמנות - גם בזו של הג'יהאד האסלאמי) בדמשק. יהיה בכך כנראה מידה של הסתכנות בעימות עם סוריה, אך אם אסד יכול ללכת על הסף לאורך זמן כה רב, מדוע ישראל - החזקה מסוריה לאין שעור - כה נזהרת? ככל שהדבר יישמע מרחיק לכת, ראוי גם לבחון האם בנסיבות שנוצרו, עימות היום עם סוריה (כולל ירי של טילי קרקע לעבר ישראל) אינו אינטרס ישראלי, שיתרום אסטרטגית לביטחון המדינה.
  

• אם נידרדר לעימות כזה, מגובים בסיוע אמריקני (והיום יש סיכוי טוב יותר לכך), יהיה בכך אולי גם כדי לתרום להקטנת השפעתה השלילית של איראן על חיזבאללה ועל הנעשה בשטחים. זה, בצירוף הגברת הלחץ הבינלאומי על טהרן הנדרש היום יותר מתמיד - עשוי לתרום גם לפגיעה בתהליך התגרענותה, שעד כה לא נמצא לו פתרון.
  

• לבסוף, כדי להיות מציאותיים, חשוב מאוד שהממשלה תנהל דיון פתוח ביחס להצעת חמאס-חיזבאללה לעסקת חילופי שבויים. לקונספציה של אולמרט, השוללת זאת מכל וכל, לא היה מקום כבר אתמול, וודאי שאינה מציאותית היום. אין צורך לנהל מגעים ישירים עם גופים אלה, אך אופציית המתווכים הגרמנים הוכיחה כבר את יעילותה; ראוי להתחיל להשמישה שוב.