אנחנו רק נלחץ על הכפתור

היגיון התפקיד. הפוליטיקאי הבודד איננו איש פרטי עם עמדות אידיאולוגיות עצמאיות. הוא פונקציה הלובשת ופושטת אידיאולוגיה בהתאם לתפקיד שהיא ממלאת. עמיר פרץ איננו "יונה", והצהרותיו טרם הבחירות על מדיניות שוחרת שלום, הקצאת משאבים לחברה וחינוך על חשבון הביטחון - התאדו ברגע שנכנס ללשכת שר הביטחון (ולא רק לפני שבועיים, בחטיפה בכרם שלום). הפונקציונר הוא צינור ניקוז לאגרסיות הלאומיות, כלי ריק, ולכן קל כל-כך לדם לעלות ולהציף את ראשו.

היגיון אלטרנטיבי. כמובן שיש לנו ברירה. תמיד יש ברירה. יכולנו להגביל את הפעולה הצבאית להסרת איום חיזבאללה מגבול הצפון: לתקוף את קו המוצבים שלו, ורק אותו. במקביל, יכולנו לתבוע התערבות בינלאומית, בחסות מועצת הביטחון של האו"ם; לפעול לגיבוש הסדר עם ממשלת לבנון, שעיקריו הם עסקת שבויים הדדית ופירוק חיזבאללה מנשקו. יכולנו גם לדרוש ערבויות

 בינלאומיות למימוש ההסכם ולשמור על זכות התגובה במקרה שחיזבאללה יפר אותו כפי שקורה עכשיו. את כל מי שנופף בבוז על הסכמים כאלה ראוי לשאול: וכשיצאנו בלי הסכם - מנענו את ההתלקחות? וכשנצא עוד מעט שוב בלי הסכם ואחרי כך וכך מאות הרוגים - עשינו משהו למניעת ההתלקחות הבאה?

היגיון החיים. לא רוצים למות. לא רוצים לעמוד בגבורה. רוצים את השבויים חזרה, בחיים ולא בארון. לא רוצים שתהרגו בשמנו, לא רוצים להיהרג בשמכם. אנחנו נרתעים מהמוות, והמוות שלנו לא ירתיע אף אחד. אז תצאו מהבונקר שלכם, אתם שם למעלה, תטבלו את הראש במים צוננים, פעם ועוד פעם, קחו נשימה ארוכה, ותחזירו את כל הצעצועים הקטלניים שלכם למחסנים. ואחרי זה תתחילו כבר לדאוג לדבר היחידי שבשבילו נבחרתם: לשמור על החיים שלנו.

ד"ר עידן לנדו מרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב