זמן מצור
המלחמה בצפון תפסה את הסופר החיפאי סמי מיכאל בחופשה בשפלת החוף. רגע לפני שהוא חוזר לעירו הצפונית הוא אומר: "בזמנים שכאלה קשה לי להחזיק בעט. צדק מי שאמר שכאשר התותחים רועמים המוזות משותקות"
המלחמה בצפון תפסה את הסופר סמי מיכאל בחופשה שנתית אצל חברים בשפלת החוף. אחרי סוף שבוע מטלטל ועשרות טלפונים מודאגים לילדים, לנכדים ולחברים בחיפה, מיכאל אורז את החלומות על שקט נינוח וחוזר הביתה. "אם חופש באזור הזה של המזרח התיכון נקרא חופש, מה שבטוח הוא שאין בו מנוחה", הוא אומר.
מעגל המלחמות, ההרס, המוות, האבל והנפגעים טורד את מנוחתו. "החדשות הקשות האלה כמעט בלתי נתפשות כשבחוץ כל כך יפה", הוא אומר ומכוון לפער שבין הטבע הממשיך בשלו ובין התמונות הנשקפות ממסך הטלוויזיה. "אי אפשר להתנתק מהמראות ומהחרדה לאהובינו, לבית. כשאתה צמוד לרדיו ולטלוויזיה לא משנה מי אתה – ילד, אישה, גבר, סופר או נפח - אתה נדחף לתוך המלחמה. המלחמה היא בבית ואי אפשר להימלט מתחושת האיום".
מיכאל מרגיש היום, כמו רבים במדינת ישראל, שהיסודות שעד לפני מספר ימים נראו חזקים ואיתנים, התערערו. "המלחמה מכה בעורף וכל המדינה הפכה חזית", הוא אומר ומוסיף, "היום אנחנו מתנסים במה שמדינות המזרח התיכון מכירות היטב, אם בזוועות בבגדד או במקומות אחרים, בהם כל מה שהיה בטוח, כבר לא".
"אתמול יצאתי לחוף ימה של תל אביב", אומר מיכאל, "אני בשפלה, הולך על המים וקשור בטבור לחיפה, לא מצליח להתנתק, בעיקר לא בעיתות שכאלה. אני לא מסוגל לכתוב בימים שכאלה, אפילו לא מאמר. קשה לי להחזיק בעט שחומקת מבין אצבעותיי. יכולת הכתיבה היא הדבר הראשון שפורח ממני בזמנים טרופים".
חשבתי שכתיבה היא מפלט במיוחד בזמנים קשים.
"היא מפלט במידה רבה, אבל לא בעיתות מלחמה. צדק מי שאמר שכאשר התותחים רועמים המוזות משותקות. אני נמנה על אלה שהופכים להיות סופרים נכים ברגעים שכאלה. הדם הטרי, הבכי, ההרס, פועלים עלי מיידית, אולי מפני שאני עצמי יציר של מלחמות שהחלו במלחמת העולם השנייה שהדיה הגיעו עד בגדד דרך מחרוזת של מלחמות ואינתיפאדות. תמיד הייתי במוקד הלחימה ועל הגבול וגם היום אני סבא לחיילת שמשרתת ברמה, חיילת נוספת שנמצאת במקלט בקריית שמונה וחייל שמכין את עצמו לשייטת. כשהבן שלי היה עובר, חשבתי שייוולד לשלום, והנה הדור השלישי הולך וטובל באש. לא לזה ייחלנו".
אתה מאוכזב?
"אני מרגיש שאנחנו חוזרים על אותם המעגלים ולא מצליחים בינתיים לפרוש את הגשרים הנכונים על הנחלים הנכונים. במקום להתמודד עם הסכנה ולפנות את שדות המוקשים, יש כאלה שאוהבים לזרוע עוד מוקשים. זה קיים בכל העמים רודפי השלום, כלומר אלה שתופשים את השלום כפשע".
אז מה עושים?
"בתוך כמה שעות אעלה למכונית ואחזור לעיר המוכה והאהובה שלי. אני לא יכול להיות רחוק ממנה ברגעי כאב ומשבר. עזבתי את הכתיבה באמצע פרק שכולו על מעשה אהבה והנה בא 'בום' שמהדהד לי בראש. אסור לנו להתלונן על שטויות כשאחרים מבכים את מתיהם והבתים שלהם עפים באוויר ומותירים אותם ללא מקום לחזור אליו. אני מאחל החלמה מהירה לפצועים ותנחומי למשפחות שנפגעו ומברך על כל רגע שבו המשפחה, הידידים והקרובים שלמים ובריאים".
