שנגרילה והישראלי הממהר

הקיץ מביא איתו שני דברים לאזור – גשם ותיירים. השילוב של שני אלה הופך את ליג'יאנג למקום צפוף ורטוב, מה שאומר שהגיע הזמן לחפש מקום אחר ושקט, לפחות לחופשה קצרה.

לא, אין שם נזירים מעופפים, כתבי חוכמה עתיקים או מלך צדיק (אם יש, אני לא נתקלתי בהם). יש ביו-בנג בערך 40 משפחות טיבטיות, בתי טיט רבועים, שדות שעורה, יער אורנים מרהיב, מפלים מכל עבר, דגלי תפילה ומערות קדושות, וההר העצום מכוסה השלג - קאווה-קארפו (שלג לבן) - ההר הכי קדוש, וגם אחד הגבוהים, בצידו המזרחי של גג העולם. זה ההר שלפי המסורת הטיבטית, היולונג האדיר של ליג'יאנג איננו אלא בנו הצעיר. הר שמשלחת סינית-יפנית כבשה את פסגתו בשנות השמונים, ועוררה זעם רב בקרב הטיבטים המקומיים, שמחו נמרצות על שמישהו (לא סתם מישהו אלא סינים, ועוד יותר גרוע – יפנים), מעז לדרוך על ראשם של האלים.

יו-בנג נערך לקלוט עוד ועוד תיירים, אבל העמק היפהפה מסביבו עדיין נשאר כמעט במצב בראשיתי, כמעט כמו בדמיון של ג'יימס הילטון, מחבר "האופק הנעלם", שחלם את שנגרילה שלו מהבית הבטוח באנגליה. הכפר נמצא על ה"קורה", מסלול מעגלי מפרך שמקיף את ההר, ועולי רגל טיבטים הולכים בו עם גלגלי תפילה בידיהם, מבקרים במפלים הקדושים, עוברים מתחת לזרם המים, ונושאים עין אל הקרחון שמתחת לפסגה. השביל למפלים סלול עבור הלאמות שירצו לבקר במקום, עניין נוח במיוחד בשבילי, ובשביל כל השאר המטיילים שהם לא לאמות בכלל, אבל רוצים ליהנות מהיער והשלג וזרימת המים בלי להתכלכך יותר מדי.

לרוץ מהר, לפני שייגמר

במהלך השנים הלא ממש ארוכות מאז שתרמילאות הפכה לכמעט תחנת חובה במסלול החיים הישראלי, היא התמסדה והתקבעה לתוך מסלולים מוכרים. פרק הזמן הזה, שנתפס כתקופה של שחרור ומיצוי הרוח ההרפתקנית, הפך במהירות מפתיעה לעוד דרך סלולה שבה פוגשים בעיקר ישראלים אחרים, מגיעים לאתרים המומלצים ב"למטייל" ומשתדלים למצוא תפריטים בעברית (או לכתוב אותם, אם הם חסרים). את הדרך הזאת צריך לבלוע במהירות, ולהספיק כמה שיותר, כי יש דד-ליין, אתם יודעים, עוד מעט יש להירשם לאוניברסיטה, ללמוד מקצוע, למצוא עבודה, ולהתברג לתוך החיים.

"אין לי זמן להישאר כאן", תרמילאית אחת אומרת לי כשאני תוהה למה הם עוזבים כבר מחר, "אני צריכה להספיק גם את מערב סיצ'ואן. לא תהיה לי עוד הזדמנות לראות את המקומות האלה". בחורה אחרת מוסיפה, כשאני שואלת למה שלא תנוח יום אחד (היא בבירור עייפה מההליכה הארוכה עד יו-בנג): "אני אשתגע מלהישאר במקום כזה יום בלי לעשות כלום". כידוע, אין חוויה מתסכלת יותר מישיבה בחוסר מעש, או קריאת ספר נינוחה מול נוף מושלם של הרים מושלגים.

ההנאה שבאיטיות

כשפוקחים עיניים, יש כמעט בכל מקום הוכחה שזה אפשרי. אפשר לטייל לפני הצבא או אחריו, תוך כדי הלימודים, בחופשות קצרות או ארוכות מהעבודה, ואם יש הרבה מזל, אפשר אפילו להפוך את הטיולים לעבודה. אפשר גם לא. הנקודה היא, שזה עניין של בחירה. העולם גדול ומרהיב ומלא שנגרילות שעדיין מחכות לאלו שרוצים לגלות אותן, ולמי שלוקח את הזמן, מובטחות הנאה וסיפוק בלי גבול כל הדרך לסוף העולם. טיול נעים ומוצלח. 

• לחוויות וסיפורים נוספים על החיים כישראלית בסין - לחצו כאן