אהוד ברח

בצבא לימדו אותנו לא לשאול שאלות קיטבג. אם אהוד ברק מואיל סוף כל סוף לפנות את מקומו, – מי אנחנו שנתווכח. ולכן קודם כל חשוב להבהיר: התפטרותו של אהוד ברק היא דבר מבורך.
אבל לא צריך להיות מומחה גדול לפוליטיקה בשביל להבין מה ברק עשה (או, יותר נכון, מה הוא מנסה לעשות). היו לו הרבה שיקולים וסיבות למעשה – אף אחד מהם לא לשם שמיים ולא מטעמים ענייניים. ברור לו שהספינה טובעת ושימי שלטונו ספורים, וגם, שהדרך הכי טובה לשלוט באש בשדה קוצים היא להבעיר אותה בעצמך. ברק הוא לא שלומיאל פוליטי כמו שהיה רוצה להיחשב. את התזמון הוא בחר בקפידה.
רק לפני שבוע הודיע ברק שהבחירות הבאות יהיו בחירות לכנסת, והנה השתנתה עמדתו, ועכשיו הוא בעד בחירות מיוחדות. הוא מוכן להיחשב כלא-עקבי, הוא מסכים להיראות לא רציני. זה בכוונה. אולי קיימות סיבות נוספות שיתבררו בתקופה הקרובה, אולם כעת ניתן להצביע על שתיים טובות שיסבירו את עיתוי ההודעה: בנימין נתניהו ומרכז מפלגת העבודה.
ראשית, ברק פוחד מנתניהו, ובצדק: נתניהו חוזר ובגדול, והפעם הוא מחוסן מההסתה הפרועה שליוותה אותו בקדנציה הקודמת. הוא נהנה מאמון רחב של הציבור (גם של הציבור שהעניק לברק את השלטון). לבן בעיניים? עכשיו אנחנו רואים את הלבן בעיניים של ברק, ורואים את הפחד שלו מתבוסה. הוא חיכה לראות כיצד הליכוד יקבל את נתניהו, וכשראה שדרכו של ראש הממשלה לשעבר סלולה להובלת המחנה הלאומי, לא היה מוכן לדו-קרב אמיתי מולו והחליט לעשות שימוש בהוראות החוק כדי להתחבא מפני עימות אמיתי.
שנית, ברק פוחד מ"חבריו" במפלגת העבודה. צריך מידה מוגזמת של תמימות כדי לחשוב שעיתוי ההתפטרות – ערב כינוס מרכז מפלגת העבודה – הוא מקרי. ברק, חייל מספר אחת, יודע לזהות מארב כשהוא רואה אותו: במרכז חיכו לו אברום בורג, חיים רמון ועוזי ברעם. כולם זוכרים מה כל אחד מהם אמר עליו לאחרונה. לא אדם כברק ייכנס לתוך מארב פוליטי רעב כזה. אז הוא עשה את מה שהוא טוב בו: עלה למסוק ונעלם מהשטח.
זה אולי נחמד למשחקי מלחמה בפו"ם, אבל בפוליטיקה זה לא עובד ככה. הציבור יודע לקרוא לילד בשמו ולבוא חשבון בבוא העת. "תרגיל מסריח" - זה בהחלט כינוי מתאים למה שברק עשה.

הקשר הגורדי

הצורך בבחירות כלליות לכנסת עומד מעל ומעבר לאינטרס של ברק. התיקו הנצחי שהביא למבוי סתום במשך מספר מערכות בחירות – נפרץ סוף-סוף. עכשיו מתגבש רוב ברור לכיוון מסוים, ועל רקע זה, הכנסת אינה משקפת עוד את הלך רוחו של הציבור, ואין הצדקה להשאירה בהרכבה הנוכחי.
אין ספק, ששיטת הבחירות הקיימת לקויה, אולם מי שחושב שחזרה לשיטה הקודמת תתקן את הליקויים האלה – שיחשוב שוב. הבעיה היא בקשר הגורדי שבין הכנסת לממשלה, שהיה לב לבה גם של השיטה הקודמת. ואת הקשר הזה צריך לנתק. רק מעבר לשלטון נשיאותי – כפי שהצעתי מזמן – יביא מזור לתחלואי השיטה. כך יוכל ראש הרשות המבצעת לפעול בצורה עצמאית וללא תלות בהרכב פרלמנטרי. אם יחליט להתפטר, יוכל כל אדם לבוא תחתיו, לאו דווקא אחד ממאה ועשרים המיוחסים שבפרלמנט.
בכל מקרה, התרגיל של ברק, שהוא לא רק תרגיל מסריח אלא גם תרגיל שקוף, לא יצליח. בסופו של דבר, עוד לא הומצאה השיטה שתצליח לדכא לאורך זמן את מאווייו ושאיפותיו של הציבור, וכך יהיה גם הפעם.


אביגדור ליברמן, ראש סיעת "ישראל ביתנו"