למה ההסברה הישראלית נכשלת ברשת?
גם אם אי אפשר "לנצח" את דעת הקהל, עדיין ניתן להסביר את המצב המורכב ולספר על כ-1,500 קטיושות או להשמיע את קולם של 1.5 מיליון אזרחים בישראל הנתונים תחת מתקפת טילים. אם זה יעשה ללא התלהמות ותוך ההבנה כי העם הלבנוני אינו האויב, מצבה של ישראל יכול להשתפר
ועדת המדע והטכנולוגיה קראה השבוע לגולשים לקבל "צו 8 וירטואלי", ולסייע להסברה של מדינת ישראל באינטרנט. דווקא בימים קשים אלה, בהם כולם נדרשים לגייס ולהתגייס, כדאי לעצור רגע ולחשוב מול מי אנחנו נלחמים ובאילו כלים. הכוונה היא לזירת ההסברה ברשת, כמובן.
במהלך הדיון בוועדה אמר אמיר גיסין, מנהל מחלקת ההסברה במשרד החוץ, כי יש תכנים, אשר מדינת ישראל אינה יכולה להפיצם באופן רשמי, אך גולשים פרטיים כן יכולים לעשות זאת.
מדובר ביוזמות כמו אתר גיוס או ארגון Israel at Heart, הקוריאם לגולשים להציף אתרי חדשות
בתגובות לטובת ישראל ולהטות סקרים המתפרסמים בשאלת הלגיטימיות של הפעולה הישראלית.
מתקפות הסברה מתלהמות
למען האמת, כל אותם "קרבות סקרים", "מתקפות טוקבקים" ו"מלחמות על דעת הקהל ברשת" דינם להיכשל. לא בכדי המסבירים הדגולים משתמשים במילים לוחמניות.
מי שעקב אחר אותה "מתקפת הסברה" בוודאי הבחין כי חלק גדול מהישראלים מגיבים בפטרונות, בהתלהמות ובגסות. הסברה מבריקה כזו תגרום אפילו לאלופי המטכ"ל להרהר שנית בצדקת הדרך.
הסברה אפקטיבית לא נמדדת בכמות
הסברה אפקטיבית אינה נמדדת בהצפה של תגובות פרו ישראליות לכתבות ובפורומים ברחבי הרשת. ההסתערות על סקרים היא מגוחכת. אפשר להניח, במידה רבה של ביטחון, כי אף לא גולש אחד ישתכנע בצדקתה של ישראל גם אם 99.9% אחוזים מהמצביעים בסקר של CNN, Skynews או אל ג'זירה יתמכו בעמדה זו.
אך נניח לרגע כי כל המסבירים הישראלים ברשת מנומסים, מנומקים ורהוטים באנגלית. הם מסוגלים לנסח טיעון, להצביע על השתלשלות האירועים ולצטט את החלטה 1559 של האו"ם. גם במקרה כזה,
האפקטיביות של ההסברה הישראלית תהיה קטנה באופן יחסי.
תמונה לא שווה אלף מילים
בניגוד לקלישאה, תמונה לא שווה אלף מילים – היא עשויה לעוות את המציאות ולהראות צד אחד של המטבע, אך במערכה הנוכחית מורגש במיוחד, כי התמונות הביסו את הטקסט.
האופן בו מתנהלת המלחמה כעת מזכה בעקיפין את החיזבאללה בניצחון אוטומטי, ולמרבה האבסורד מבלי שנקף אצבע כדי להשיגו.
עוצמת האש מצטלמת רע
חוק המספרים הגדולים תקף במקרה הזה. 600 הרוגים וחצי מיליון פליטים בלבנון "גוברים" על כ-1,600 רקטות, שגרמו למותם של 19 אזרחים ולפציעתם של 1,262 בני אדם בישראל. עוצמת האש של צה"ל מצטלמת הרבה יותר רע מפגיעתן של הקטיושות. באינטרנט הופצו תמונות מזעזעות של ילדים לבנונים שנהרגו בהתקפות חיל האוויר.
הטענה כי ישראל פוגעת בילדים בטעות בעוד החיזבאללה יורה בכוונה על אוכלוסיה אזרחית לא תועיל מול תמונות כאלה. הסבל העצום של העם הלבנוני והעובדה כי לוחמי החיזבאללה אינם נוכחים בתמונות האלה, יוצר את הרושם כי מדובר במלחמה של הצבא הישראלי החזק באוכלוסיה האזרחית הלבנונית.
חלק ממאמצי ההסברה פגעו ולא הועילו. למשל, תמונות של ילדות ישראליות משרבטות איחולי מוות לחיזבאללה על טילים בבסיס ליד קריית שמונה גרמו נזק עצום לתדמית של ישראל ברשת.
הרושם: ששים אלי קרב
המשוואה שנוצרה היא של חברה מיליטריסטית המחנכת את ילדיה לשוש אלי קרב מגיל צעיר בצד אחד, וילדים המתים מאותם טילים ישראלים בצד השני של המתרס.
גם באתרי וידאו קהילתיים כמו YouTube, המאפשרים לגולשים להעלות קטעי וידאו, התדמית הישראלית אינה מהמשופרות. לצד סרטונים ערוכים המציגים הרס מוחלט, גופות וזעקות פצועים בצד הלבנוני, נראה עשן מיתמר מעל מבנים בעיר התחתית של חיפה, ובור שפערה קטיושה באחד מהיישובים בצפון הארץ. אף תמונות של כדורי המתכת ששוגרו בקטיושות שנחתו על חיפה והגליל אינן יכולות להם.
אי אפשר לנצח, אפשר להסביר
אז מה אפשר לעשות? משרד החוץ פירסם בעבר באתר האינטרנט שלו סרטון קשה לצפייה מהפיגוע בקו 19 בסוף חודש ינואר, 2004 בירושלים, בו צפו יותר ממיליון גולשים.
הנימוק: רצון לעקוף את הדיווח של התקשורת הזרה ולהציג לציבור בעולם את התוצאות האמיתיות של הטרור באמצעות האינטרנט.
אך לפרסום התמונות של ההרוגים הישראלים ברשת יש מחיר אשר המשפחות והמדינה לא בהכרח יהיו מוכנות לשלם. מלבד זאת, לחשיפה כזו יש השפעה מוראלית שלילית על האוכלוסייה.
אם לבנון הייתה שטח צבאי סגור וניתן היה להטיל איפול תקשורתי מלא, סביר להניח שהאהדה לעמדה הישראלית הייתה רבה יותר. כך גם אילו ישראל הייתה נזהרת יותר ונמנעת מפגיעה באוכלוסיה אזרחית, אך אין מדובר במלחמה סטרילית ואי אפשר לצנזר את התקשורת כאשר העורף בשתי המדינות מעורב בקרבות.
בלוגים יכולים לעזור
התקשורת המערבית נוטה לטובת האנדרדוג ונותנת משקל יתר לתמונות – ומה שאינו מצטלם טוב לא קיים. האינטרנט רק מעצים את המגמה הזו. כל מדינה – ולא רק ישראל – תפסיד את דעת הקהל במלחמה בשטח אזרחי מול אויב בלתי נראה. "המחיר" של ניצחון בדעת הקהל יהיה מאות הרוגים בישראל והרס של חיפה. מי מוכן לשלם?
אך גם אם אי אפשר "לנצח" את דעת הקהל, עדיין ניתן להסביר את המצב המורכב ולספר על כ-1,500 קטיושות או להשמיע את קולם של 1.5 מיליון אזרחים בישראל הנתונים תחת מתקפת טילים. אם זה יעשה ללא התלהמות ותוך ההבנה כי העם הלבנוני אינו האויב, מצבה של ישראל יכול להשתפר.
קולות אותנטיים כאלה הם של יוג'ין, המפעיל את הבלוג Live From an Israeli Bunker מחיפה, הבלוג On The Face של ליסה גולדמן מתל אביב, הבלוג של מלי, כותבת קנדית השוהה בביקור משפחתי בצפון הארץ, או AbbaGav של גבריאל רענן מבית שמש. בלוגים אלה ואחרים הוזכרו וצוטטו בהרחבה בכלי התקשורת במערב.
דוגמה נוספת היא "בלוג צפון ישראל", הכולל קטעים שתורגמו מרוסית לאנגלית על ידי מתנדבים. הקטעים לקוחים מבלוגים של אזרחים ישראלים - עולים דוברי רוסית, המתגוררים בצפון הארץ, ומאפשרים לקוראים להבין את הזווית האישית של אזרחים עולים הנמצאים בקו האש.
עמי בן בסט, שכותב על כך, מפנה לבלוג של Sid75 אישה בת 75, ניצולת שואה והיום תושבת חיפה. "דברים מוזרים קורים לי – הרגשות שהיו מודחקים להם בתת ההכרה במשך 65 שנים , פורצים להם החוצה שוב", היא כותבת, "...כשמגיעים קולות המטוסים שלנו בדרכם לשמי לבנון, אני קשובה להם ביתר זהירות. אני מצפה להתפוצצויות שיבואו, למרות שאני מודעת לכך שהזמזום הזה אינו טומן בחובו כל סכנה עבורי. אני לא יכולה לעצור את זה. הרגשות המודחקים ההם חזקים מכל היגיון".
