"המחיר כבד מדי"
סופרים, משוררים, עורכים, מבקרים ומו"לים קוראים להפסיק את המערכה בצפון ולהתחיל במשא ומתן. "אזרחים בישראל ובלבנון אינם כלי משחק בידי גנרלים", הם כותבים בעצומה שמתפרסמת לראשונה ב-ynet
אחרי שבועיים של מלחמה בצפון מפרסמים עשרות סופרים, משוררים, עורכים ספרותיים, מבקרים, מו"לים ועיתונאים, עצומה הקוראת לדרג המדיני להפסיק לאלתר את המערכה בצפון.
"ככל שחולפים הימים, אנו מבינים כמה כוזבת התמונה שהוצגה בפנינו בימים הראשונים ללחימה", כותבים החתומים על העצומה, "אם בימים הראשונים עדיין האמנו שמדובר במבצע קצר, הרי שבימים אלה עולות תמונות המזכירות את הימים האפלים של 'מבצע שלום הגליל' שאף סביבו היה בתחילה קונצנזוס רחב, וכל השאר היסטוריה. אנחנו מאמינים כי צה"ל שוב גורר את הדרג המדיני ואת החברה הישראלית למלחמה קרקעית בלבנון שיעדיה לא ברורים. שוב לא ברור בשם איזה היגיון ועבור איזו מטרה בדיוק נהרגים עוד ועוד חיילים ואזרחים. יש תחושה כבדה כי המלחמה הזו תוכננה בחופזה והאוכלוסייה האזרחית משני הצדדים משלמת מחיר כבד מדי עבור רשלנותם של גנרלים שמפטפטים על כושר הרתעה בעודם מובילים עוד מדינה ערבית מרכזית – בדיוק כמו מקרה עיראק – לכאוס שיפרנס את הכוחות הקיצוניים בעולם המוסלמי".
על העצומה, שניסח הסופר ניר ברעם, חתומים בין היתר המשורר והעורך שמעון אדף; הסופרים גבי ניצן, דודו בוסי, הגר ינאי, דרור פויר, אורנה קזין, דרור בורשטיין, סמי ברדוגו, אלון הדר, סייד קשוע, כליל זיסאפל ואסף גברון; המשוררים יקיר בן-משה, תמיר גרינברג, אנה הרמן, רמי סערי, יחזקאל נפשי; המשורר והמתרגם רועי חן; שרי גוטמן, מו"לית ועורכת ראשית בהוצאת "אחוזת בית"; בת שחר גורפינקל, מו"לית ועורכת ראשית בהוצאת "בימת קדם"; רנה ורבין, עורכת ספרי המקור בהוצאת "ידיעות אחרונות"; דורי מנור, משורר, מתרגם ועורך כתב העת "הו!"; בני מר, מתרגם, משורר ומבקר במדור הספרים של "הארץ"; טל ניצן, עורכת ומתרגמת בהוצאת "ספריית הפועלים"; מאיה ערד, סופרת ומחזאית, ואמיר רותם, עורך כתב העת "מסמרים".
עוד כתוב בעצומה כי זכותה של ישראל להתגונן מפני תוקפנות הפוגעת בריבונותה ובאזרחיה, אך פעולות צה"ל מוגדרות כ"הפעלת כוח בלתי סביר". לדברי החותמים, "הפעלת כוח בלתי סביר בעיקר כלפי אזרחים אינה עדות לעוצמה ולכוח הרתעה, ההפך, היא ביטוי להיסטריה, לאובדן היכולת להבדיל בין איום נקודתי לבין סכנה קיומית, בין תגובה שקולה לבין מאמץ יתר להפגין עצמה. את ההרס שצה"ל נוטע בלבנון יידרשו שנים לתקן. האם הפיכת כל העם הלבנוני לאויב ויצירת מאות אלפי פליטים, יקדמו את הסיכוי לנורמליזציה?".
מלחמת לבנון השנייה, לטענת החותמים, "מנוהלת ברשלנות, בדיוק כמו המלחמה הקודמת בלבנון, פוגעת באזרחים יותר מאשר בארגוני טרור ובעיקר לא משיגה שום מטרה מלבד הרס וסיפוק תאוות נקם. האזרחים בישראל ובלבנון אינם כלי משחק בידי גנרלים המסרבים להבין שהישג צבאי נקודתי עלול לגרור את האזור כולו לתוהו ובוהו. ישראל בפעולותיה הופכת גם את הגורמים המתונים בעולם הערבי לאויביה וכרגע נראה כי הסלמת האלימות באזור היא אפשרות ממשית ועלולה להוליד תגובת שרשרת שמחירה יהיה כבד מנשוא".
בניגוד לתחושה הרווחת כי מדובר במלחמת "אין ברירה" החותמים על העצומה טוענים: "יש ברירה! מכיוון שברור כי המלחמה תסתיים במשא ומתן מדיני בין ישראל, ממשלת לבנון וגורמים בין לאומיים ומכיוון שכבר עכשיו עולות יוזמות בין לאומיות להפסקת אש להם ישראל מסרבת בעקביות, אנחנו שואלים את צה"ל ואת הדרג המדיני מדוע עכשיו? כמה מוות עוד יידרש בכדי להגיע להסכם? אנחנו קוראים לממשלת ישראל להכריז על הפסקת אש ולגשת למשא ומתן עכשיו!".
מלחמה עם ספונסרים
עורך כתב העת, "הו!", המשורר והמתרגם דורי מנור אומר: "מכל עבר אנחנו מותקפים בפרופגנדה וכיוון שאני רואה את העולם האינטלקטואלי כבעל תפקיד של מטיף בשער, המצב אינו מאפשר עוד לשתוק. חלק מהאינטלקטואלים של השמאל בהם יהושע סובול, יורם קניוק וא.ב יהושע, הפכו לאנשי ימין בלי להודיע לנו על כך. שינוי עמדות אינן דבר חדש, גם עגנון ואלתרמן נעו לפני 40 שנה ימינה, אבל כעת המגמה הזו נראית יותר מכל כמו גרוטסקה. אותם סופרים, שהיו תמיד אנשי ממסד והתייחסו אל עצמם כלפי פנים וכלפי חוץ כאל אנשי שמאל, חושפים את עורם האמיתי. הם מדברים בטונים לאומניים, מילים לאומניות ומבטאים דעות של ממסד ימני. הם נייר הלקמוס של החברה הישראלית שחושף באופן חד את המתרחש. על רקע זה יש חשיבות גדולה לעצומה עליה חתומים אנשים שמייצגים ברובם דור חדש. אנחנו אומרים: יש כאן דור אחר שמסרב להתקרנף".
גבי ניצן, המעיד על עצמו כמי שממעט לחתום על עצומות, אומר: "הפעם הרגשתי שזה חשוב, בעיקר בגלל הכביכול קונצנזוס שקיים פה ושמקבל תהודה מפחידה בתקשורת. אני מסתובב בתחושה שיש פה איזו התלהבות מעוררת דאגה מהמלחמה. סבלנו, חטפו לנו חיילים, המוראל שלנו היה ברצפה וכל המלחמה הזו פתאום הולידה עניין של נקמנות שרגשית אולי ניתן להבין אבל מדינית, אנושית ומוסרית אין לה מקום. מדאיג אותי שמתקיימת כעת מלחמה שאין לה שום ערך מעשי ושכל יום לחימה נוסף לא מקדם לשום פתרון אלא רק גובה עוד ועוד הרוגים אצלנו ואצלם. גם בדרג המדיני יודעים שהמלחמה הזו תסתיים ושכעת השאלה היא מתי ועם איזה הישגים הם יוכלו לחזור לציבור שישב במקלטים וויתר על חצי שנת פרנסה. בינתיים, במקביל ללוחמה, מפרסמים, חברות ענק ומותגים גילו את האינטרס הכלכלי והתועלת הקפיטליסטית של מפעל המלחמה. זה דוחה בעיני - המלחמה הפכה לכוכב נולד, פתאום יש לה ספונסרים: בנק לאומי, גיידמאק, פלדלת. זה יופי של עסק עם קמפיינים וסטיקרים ושלטים שלא משאירים מקום לספק ולשאלה. זה מפחיד".
המתרגם והמחזאי רועי חן אומר: "קשה להיות חד משמעי בשעה שכזו, אבל אני מרגיש שיש פה היסחפות פראית, הידרדרות חסרת שליטה של מצב מעוות. הם לא נחמדים, זה בטוח, כי הם יורים עלינו רקטות ורוצים להשמיד אותנו, אבל איפה אנחנו בסיפור הזה? מה החלק שלנו בהרג? ההצטרפות שלי לעצומה היא מחאה נגד החמרת המצב הקיים, איתות לפוליטיקאים ולאנשי הצבא שיושבים ומתכננים את הצעד הבא. אני רוצה שקט בשביל שאוכל לגדל את הילד שלי ולהיות עם אשתי, לעבוד, לעשות אמנות. מותר לי לשאוף לזה. אני מדבר אליהם כאגואיסט וכאיש קטן שחי פה – לא כולם זורמים בכיף עם המלחמה המלכדת שלכם. לא מוצאות חן בעיני ההליכה ביחד להלוויות, הצפייה המשותפת בערוץ 2, הנוחות הזו שבישלתם לנו. הטלוויזיה כאילו חיכתה למלחמה הזו, יש לה רייטינג מטורף, אנשים מתעדכנים, מפוצצים בפרסומות שממשיכות בציניות כרגיל וגם העיתונים מגדילים את היקף הדפים. אפילו בתיאטרון מדברים על להעלות הצגות על מלחמה. אנשים כמעט נהנים מזה עד שזה מגיע אליהם, עד שמישהו קרוב נפצע. ברדיו יש תוכניות אבל מוכנות, שדרים הופכים לנפוליאונים קטנים שמתים לעשות פעילויות קיצוניות. העם הזה לא קולט כמה שהוא מכור למלחמה ולגיוס כולל. לא בא לי להוציא את הפיצוחים מול כל זה ומטריד אותי שאנשים לא מופתעים ממצב מלחמה אלא זורמים עם זה. אני אומר: אין לי פתרון, אבל מותר לי לומר שזה לא מוצא חן בעיני".
