תכנית לאומית לאיכות הסביבה: משק המים

מדינת ישראל אינה מדינה מתוכננת כלל ועיקר. זאת על אף גודלה המצומצם ומיקומה בצומת חשוב מבחינה גאופוליטית, אקלימית וביולוגית; וזאת עוד בטרם נדון בגודל האוכלוסייה, בשיעורי הגידול שלה ובשאיפה לרמת חיים של חברת היי-טק מהצמרת העולמית.

מאפיינים שכאלה מחייבים תכנון קפדני ושימוש מושכל במשאבי טבע: קרקע, מים, אוויר, אנרגיה לסוגיה, מחצבים וחומרי גלם מיובאים. העשור האחרון בחיי המדינה, יותר מכל קודמיו, מדגיש את המצוקות בשטחים פתוחים, בחופי הים, בשמורות הטבע, בנחלי מים חיים ובסביבותיהם, ברווחה בדרכי התחבורה, ובזכות היסודית לנשום אוויר נקי.

תכנון, כל תכנון, במדינה דמוקרטית הוא הליך שבו הפרט מקבל על עצמו גזרה או גזרות – אפילו הן פוגעות בחופש הבחירה שלו, מגבילות אותו ועומדות בניגוד גמור לרצונו ולשאיפותיו. יתר על כן, התכנון גורם לפרט לבטל את רצונו מפני רצון הציבור הרחב (הרוב), ובלבד שטובת הכלל, שהפרט נמנה עמו, תזכה בערך אשר יגדיל את הרווחה הכללית וישפר את איכות החיים והסביבה. מאמר זה הוא הראשון בסדרת מאמרים שיעסקו בסוגיות המרכזיות של ה(אי) תכנון הישראלי, והוא יתמקד בשאלת המים.

בהיות ישראל מדינה בספַר המדבר, היא נעדרת גשם במשך 8 חודשים בשנה בממוצע. רוב הגידולים החקלאיים, ואף צמחי הנוי, לא יתקיימו בלא השקיה, או לפחות השקיית עזר, אם כי קיימים גם יוצאים מן הכלל באוכלוסיית השיחים והעצים עמוקי השורש, כסירה קוצנית, קידה שעירה, זית, אשכר, חרוב, אלון ואלה ארץ-ישראלית. מטעם זה יש למים חשיבות כה רבה בצביעת הארץ בגוני הירוק הבהיר של שדות, מטעים וגינות נוי – לשבירת המונוטוניות של גוני האפור והחום.

מפעלים היסטוריים לחלוקת מים

הידרו-גאולוג אמריקני בשם פטריק לאודרמילק (Laudermilck) היה הראשון שהכין תכנית חלוקת מים לאזורנו. תכנית זו, שהוכנה בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, היתה חלק מתכנית מרשל לשיקום אזורים שנפגעו במלחמת העולם השנייה, והקיפה את לבנון, סוריה, ירדן ופלסטינה (א"י) - מדינת ישראל טרם קמה. תכניתו של לאודרמילק התבססה על מימי הנהרות הגדולים, ובהם הווזאני והליטאני בלבנון, הירדן ויובליו אצלנו, הרוקד בסוריה והירמוך בירדן. תכניתו היתה להוליך מים בצינורות מהירדן העליון לצפון הנגב, תכנית שלימים נודעה כמפעל מוביל המים הארצי. בראשית שנות החמישים הוחל במפעל הטיית הירדן ממצד עטרת דרומית לגשר בנות יעקב שעל הירדן, לאורך המורדות המערביים של בקע הירדן עד לאזור כורזים-אלמגור. בשל התנכלויות תכופות של הסורים לעבודות בתוואי ההטיה הופסקו העבודות, וחודשו רק בשנות השישים בתכנית חלופית.

חוליה בתכנית המקורית היתה מפעל ייבוש אגם החולה. החולה היתה אגם רדוד, אשר יחד עם שוליו שהיו מכוסים בביצות חורף עונתיות, השתרע על קרוב ל- 60,000 דונם. ביצות החולה היו מפורסמות כמוקדי קינון ליתושי האנופלס נושאי המלריה, שהכתה במתיישבי עמק החולה, והדברת היתושים היתה מטרה חשובה של מפעל הייבוש. אך המטרות העיקריות היו לנקז את מי הירדן לשתי תעלות מלאכותיות, לחסוך את אבדן המים שנגרם בהתאיידות הבזבזנית, וחשוב עוד יותר – לקבל כ-40,000 דונם קרקע פורייה, עשירה בכבול, על מנת להקצותה לעשרות מיישובי ההר הצעירים שזה עתה נוסדו בגליל העליון.

בינתיים הושלם, במקביל, פרויקט אזורי של קו ירקון-נגב, המבוסס על שאיבת מי מעיינות הירקון מאתר אפק הסמוך לראש העין והובלתם בצינור רחב-קוטר לנגב הצפוני. לימים אמור היה פרויקט זה להוות חוליה במפעל המים הכולל של מדינת ישראל. רק בשנת 1963 שבה ישראל לחידוש הקמת מוביל המים הארצי, אך הפעם, בשל אילוצים גאופוליטיים, בשינוי תפישה: המים יישאבו מעומק הכינרת באתר ספיר שבצפון-מערב האגם, ויועלו בכוח אנרגיה חשמלית לרומו של "סיפון העמוד" - צינור סגור שהכניסה אליו גבוהה מהמוצא - כדי להתגבר על הטופוגרפיה של נחל עמוד. משם יוזרמו בכוח הכבידה דרך בקעת עילבון ועמק בית נטופה בתוואי המוכר דרומה.

מוביל המים הארצי הופעל לראשונה בשנת 1968, עת ישראל שלטה כבר ברמת-הגולן, והאיום הסורי לא היה קיים עוד. משנה זו ואילך נשאבו מהכינרת בכל שנה בממוצע כ-440 מיליון מ"ק, שהיוו כ-30% ממקורות המים השפירים שעמדו לרשות המדינה. בעונת הקיץ שימשו המים, שנמהלו במי בארות במישור החוף ובמי מעיינות הירקון עבור ירושלים, כמי שתייה והשקיה, ובעונת החורף – להחדרה לאקוויפר החוף במפעל נחלי מנשה שבאזור קיסריה-בנימינה, כדי למנוע את המלחת האקוויפר בעקבות ירידת המפלס עקב שאיבת-יתר בשנים שחונות.

החולה יובשה, הכנרת זוהמה

בשנות השבעים של המאה הקודמת הלכה הכינרת והזדהמה. עד שיובש, שימש לה אגם החולה כמסנן עצום-ממדים, בשל רדידותו ובשל הזרימה האטית של המים בתוכו, שאפשרה למרבית החומרים האורגניים להתפרק. החנקות והזרחות, שמקורן בבריכות דגים, בשפכים בלתי מטופלים, בכבול חשוף ובסחף קרקע – שקעו כמלחים בקרקעית האגם, והנותר היו מים נקיים. מעת שיובשה החולה, וכתוצאה מגידול אוכלוסיית האזור, מהרחבת שטחי בריכות הדגים וממיכון החקלאות - הגיעו כמויות החנקות והזרחות ל 100,000 טון לשנה.

כתוצאה מכך שגשגה בכינרת אצת הפרידיניום, שאיימה בראשית שנות השמונים לגרום למות האגם. רק מדיניות נוקשה של התנהגות סביבתית נכונה, שמנהלת הכינרת אכפה בלא פשרות ברחבי 2,700 הקמ"ר של אגן ההיקוות של הכינרת - מהרי צפת ורמת קדש במערב, דרך יישובי עמק החולה בואכה קריית שמונה ומטולה ועד לרמת הגולן ושולי החרמון – הצילה את האגם מכליה. אלה תמצית הגורמים להחלטה שהתקבלה בשנות התשעים, לחזור ולהציף מחדש חלק מקרקעות החולה, תוך יצירת "אגָמון" שיעצור חלק מהתהליכים ההרסניים שנגרמו בעקבות הייבוש.

בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת הקימו הירדנים את תעלת ההטיה של הירמוך לעמק הר'ור שממזרח לירדן, תוך עשיית שימוש ב-150 מיליון מ"ק מים בשנה. גם הסורים הקימו בדרום-מזרח רמת הגולן כמה מפעלי מים מקומיים, הגורמים לגריעה שנתית של 50 מיליון מ"ק מים מנחל הרוקד, המשמש כגבול הדרום-מזרחי של רמת הגולן. נמצא אפוא שבמאזן שנתי נגרעים זה שנים כ-650 מיליון מ"ק מהירדן התחתון, ובעיקר – מים המלח. כתוצאה מכך אנו עדים לירידה מתמדת של המפלס ב-1 מ' לשנה, וב"בריחה" של ממש של ים המלח מחופיו עוד מלפני שנות דור.

כתוצאה מנסיגת ים המלח, ומשינוי הזרימה של מעיינות מים מתוקים, פגשו מי המעיינות שכבות תת-קרקעיות של מלח, המסו אותן ויצרו מסה נוזלית שלחצה על הדפנות וחיפשה מוצא. כאשר נמצאו לנוזלים פתחי מוצא, נוצרו חללים בקרקע, ומשהתמוטטו תקרותיהם של חללים אלה, נוצרה תופעת הבולענים המסכנים כיום חלקים מחופיו המערביים של ים המלח.

פיצוי ים המלח

הפתרון היחיד לרעה חולה זו היה פיצוי ים המלח על-ידי הזרמת מי ים באמצעות מפעל הימים ים תיכון-ים המלח, אשר נבחן בראשית שנות השמונים ונמצא לא-כדאי מבחינה כלכלית: הבודקים טעו בכך שחישבו את ערכי החשמל המופק מהפרויקט לפי מחיר האנרגיה באותו הזמן – שהיה נמוך למדי במשך תקופה ארוכה (10 דולרים לחבית נפט) - ולא על סמך מחירי האנרגיה לטווח בינוני וארוך (שהיו גבוהים בהרבה, גם מבלי להביא בחשבון את מחיר השיא שאליו הגיע הנפט לא מזמן - 72 דולרים לחבית). יתרה מזו, בדיקות הכדאיות הכלכלית לא ייחסו שום ערכים חיוביים לתרומות של היבטי איכות הסביבה, ובכך עשו לפרויקט שוב חשבון-חסר.

במרוצת השנים אירעו שלושה תהליכים במשק המים:

• כתוצאה ממחסור במים שפירים צומצמה עד מאוד הקצאת המים לחקלאות בכלל, תוך איסור על שימוש במים שפירים להשקיה חקלאית בפרט.
• קמו מכוני טיהור שפכים המטהרים שפכים עירוניים עד לרמה המאפשרת השקיית גידולים חקלאיים. עד היום נעשה שימוש רק ב-70% מהמים המטופלים, והשאר מוזרם לנחלים ולים ללא כל שימוש.
• באין הגבלה כלשהי על הצריכה העירונית של מים, היא הולכת וגדלה כל העת וכבר הגיעה לאחרונה ל-750 מיליון מ"ק לשנה.
  

יזמים נמרצים חברו יחד לגורמים פיננסיים עתירי ממון, וערכו קמפיין שמטרתו האחת והיחידה היתה יצירת בהלה: אם ישראל לא תייבא מים מטורקיה, או תתפיל מי ים, לא יהיו מים במדינת ישראל! עם הטורקים התבטלה העסקה בקול דממה דקה, לא לפני שהתבזינו באופן מדיני, אך התפלת מי ים – אל דאגה, היה תהיה, שכן ההפחדה פעלה וגם הצליחה.

זה המקום להזכיר מסעות פרסום ויחסי ציבור דומים, שניהלו בעבר יצרני ויבואני המים ה"מינרליים" כל אימת ששלטונות הבריאות הזהירו את הציבור מפני שתיית מים בלתי רתוחים כתוצאה מתקלה קצרת-מועד במערכות הספקת המים באחד היישובים. התושבים נבהלו, וחלקים לא-מבוטלים מהאוכלוסייה הפכו לצרכנים קבועים של מים מינרליים ללא צורך וללא הצדקה סביבתית. שאיבת מי מעיין עין גדי, למשל, לצורך מכירתם כמים מינרליים, היא כיום נושא השנוי מאוד במחלוקת.

השתלשלות דומה אפיינה, כאמור, גם את ההחלטה לחתום על חוזה אספקה ל–15 שנה, שלפיו ייובאו מים מטורקיה לישראל באניות-מכל או בבלונים נגררים בים. ביטול ההחלטה גרר בעקבותיו אי-נעימות ומחיר מדיני לא-מבוטל. גם ההחלטה להתפיל בישראל 400 מיליון מ"ק מי ים, בראשית האלף השלישי – שבו מצווה העולם הנאור למזער שימוש בדלקים מאובנים, לצמצם באופן דרסטי את פליטת גזי החממה, ולמנוע בזבוז במשאבי הטבע, ובכלל זה בזבוז חופי ים על מתקנים מיותרים – תמוהה לא פחות מהדוגמאות שתוארו לעיל.

אחת מן השתיים: אם אכן קיים מחסור כרוני, קשה ומסוכן במי שתייה בישראל, מדוע זה לא נגענו עד היום ב"פרה הקדושה" של הצריכה הביתית, כאשר מן המפורסמות בעולם שהישראלי בזבזן מים שאין שני לו? הכל מכירים את המנהגים של "השקיית" מכוניות; הצפת שווקים במקום טיאוט; השקיית גינות בצהרי יום קיץ; הדחת כלים בזבזנית, הצפת הרצפות (ספונג'ה בלעז) וכו'. אם המחסור במים כה חמור, מדוע אין מכסות מים דרקוניות לצרכן העירוני בדומה לצרכן החקלאי – שמעבר עליהן מביא לסגירת המגוף?

מדוע זה לא שעו לקריאה לפני 5 שנים, כאשר המחסור במים היה בשיאו, בעקבות שנות הבצורת - להחליף 2 מיליון מכלי הדחה ענקי-מידות במכלים דו-כמותיים בקיבול 6 ליטר (על סמך פיתוח מארצות-הברית), תוך חיסכון אפשרי של 150–180 מיליון מ"ק רק בסעיף זה, שכן 40% מהמים העירוניים עוברים דרך האסלה? סיבה אפשרית להימנעות המתמשכת מחיסכון היא, שכל הגורמים המעורבים בדבר מרוויחים מצריכת המים המוגברת. מקורות מוכרת מים לרשויות המקומיות ולאגודות המים במחיר של 1.41 שקלים למ"ק, אך אלו האחרונות – ראה זה פלא - מוכרות לצרכן העירוני את 28 המ"ק הראשונים במחיר של 3.571 שקלים! כל אחד מ-14 המ"ק הבאים נמכר כבר במחיר של 4.929 שקלים, ומכאן והלאה המחיר מרקיע לשחקי הגזבר – 6.798 שקלים למ"ק! מדובר, אם כן, ב-482 אחוזי רווח! (המחירים לקוחים מחשבון מים עירוני של המועצה המקומית מבשרת ציון לינואר-פברואר 2006.) המערכת כולה מתקיימת באישורן ובברכתן של הממשלה ושל ועדת המים, שהיא ועדת משנה של ועדת הכספים של כנסת ישראל.

נמצא, אם כן, שמדיניות תמחור המים לצריכה ביתית מעודדת, למעשה, בזבוז. ומכיוון ש"אין מים", נותנים זיכיון לחצי יובל שנים לקבוצת יזמים עתירי הון להתפיל מי ים. את המחיר הסביבתי הכבד של החלטות אלו נשלם, למרבה הצער, אנו וילדינו.

דניאל מורגנשטרן הוא יועץ כלכלי וסביבתי ומתכנן אורבני.