"ביקשנו שלא יילך ללבנון". סיפורי ההרוגים

ברגע אחד, בנפילה של קטיושה אחת, נקטעו אתמול (יום א') חייהם של 12 חיילי מילואים ונהרסו חייהן של 12 משפחות מרחבי הארץ. החיילים שהו בשטח פתוח מחוץ לקיבוץ כפר גלעדי באצבע הגליל כאשר מטח קטיושות כבד נורה לעבר האזור - אחת הקטיושות נחתה בין החיילים - עשרה מהם נהרגו במקום ושניים מתו מאוחר יותר מפצעיהם בבית החולים.

• חדר מלחמה: דיווח מיוחד ב-ynet מכל החזיתות
  

חלק מהחיילים שהו במקום כאשר המתינו להצבתם במוצבים וביחידות. העובדה שהחיילים ישבו יחד, בקבוצה צפופה, הייתה אחד הגורמים להיותה של הפגיעה קטלנית כל כך.

ואלה שמות החיילים ההרוגים שהותרו לפרסום:

• רב סמל מריאן ברקוביץ', בן 31 מאשדוד.
• רב סמל בכיר יוסי קרקש, בן 41 מעפולה.
• רב סמל ראשון דני בן דוד, 38 ממושב אחיטוב.
• סמל ראשון יהודה גרינפלד, בן 27 ממעלה מכמש.
• רב סמל ראשון שלמה בוכריס, בן 36 ממושב שדה יצחק.
• רב סמל זיו בלאלי, בן 28 מכפר סבא.
• רב סמל רעי יעיש, בן 27 מהרצליה.
• סמל ראשון שאול שי מכלוביץ', בן 21 מנתניה.
• רב סמל מתקדם שמואל חלפון, בן 41 מבת-ים.
• סרן אליהו אלקריאף, בן 34 מגרנות.
• סמל גרגורי אהרונוב, בן 34 מאור עקיבא.

   

  
  

"דאגתי לבן הצעיר, לא למריאן"

זו הפעם השנייה בתוך פחות מחודש בה מגיעים אנשי קצין העיר באשדוד לרחוב לכיש, לבשר למשפחה את הבשורה הנוראה מכול. בני משפחתו של מריאן ברקוביץ', בן 31, שנהרג אתמול בכפר גלעדי, מתגוררים לא הרחק ממשפחת אמגר, שבנה טל, בן 21, נהרג בפגיעת טיל בספינת סטי"ל מול חופי ביירות בתחילת הלחימה.

בבית משפחת ברקוביץ' מתקשים לעכל את הבשורה המרה. בנם הצעיר משרת בלבנון וההורים דאגו לו יותר משום שמריאן עדיין לא נכנס לשטח הלחימה. מריאן, איש מילואים בצנחנים, גויס ביום רביעי ושמר על קשר רציף עם בני משפחתו. האב, בנו ברקוביץ', סיפר לשכנו מישל ביטון: "הייתה לי תחושת בטן רעה, אבל דאגתי יותר לבן הצעיר. למריאן לא חששתי כלל".

מריאן סיים את לימודיו בתיכון מקיף ג' באשדוד ועבד עם אביו שהיה מהנדס חיצוני בעיריית אשדוד. חבריו ושכניו סיפרו כי היה בחור אנרגטי וחברותי. השכנה ציפי כהן סיפרה: "מדובר בבחור בולט שצחק עם כולם ותמיד תמיד דאג שהבניין הזה ייראה מסודר. עכשיו כבר לא יהיה מי שידאג".

השכן, מישל ביטון, הוסיף: "אני מכיר את הבחור הזה כבר 17 שנה - בחור ספורטיבי, צוחק הרבה, רוכב על אופניים, אבא שלו סמך עליו בעיניים עצומות ולא האמין כשבישרו לו את הבשורה המרה".

מריאן הותיר אחריו הורים ושני אחים. שלושת האחים שהו בשבועות האחרונים בלבנון - אחד מהם שב מהמילואים לפני כמה ימים וכעת הוא תומך בהוריו. אימו של ברקוביץ' היא עובדת מחשבים בבתי הזיקוק באשדוד. 

קרובי משפחתו של מריאן סיפרו: "הוא היה ילד שאהב את החיים והחיים אהבו אותו. הוא התמודד עם אתגרים ויכל להם. טייל בארצות רחוקות, היה מדריך צלילה באילת ואהב טיולי ג'יפים. הוא שאף להקים בית ולהוליד ילדים -  כל חלום ניסה להגשים במהירות כאילו ידע מה צופן לו גורלו. הוא אהב אנשים ונאהב על ידם, הוא מצא שפה משותפת עם כולם, עשה הכל בדרכי נועם. הוא נלחם על עקרונות הצדק ותמיד ניצח - רק מהקרב האחרון לא שב".

"יוסי בטח ישב במרכז ההתקהלות והכין לכולם קפה"

יוסי קרקש, בן 41 מעפולה, פגש אתמול בבוקר את קרוב משפחתו שלומי בוכריס ממושב שדה יצחק זמן קצר לפני ששניהם היו אמורים לעלות ללבנון. רקטת הקטיושה שנחתה בכפר גלעדי גדעה באחת את חייהם של קרקש ובוכריס וגרמה לאסון כבד בקרב שתי המשפחות. "אנחנו נקרעים, לא יודעים איזה משפחה ללכת לנחם קודם", אמר בכאב קרוב משפחתו של קרקש, משה בוכריס.

קרקש התגייס למילואים לפני שבוע. חבריו לעבודה ב"תנובה" סיפרו כי הוא חיכה לקבל צו 8 ואהב מאוד את הצבא. "יוסי התגייס למילואים בצנחנים. דיברתי איתו פעם אחרונה ביום שישי והוא אמר בצחוק 'אולי ישחררו אותי מחר ועוד אספיק לבוא איתך לים'", מספר חברו לעבודה, מירו אסייג.

במשך שנים עבד קרקש ב"תנובה". חבריו אומרים כי יותר מכל הוא אהב לחיות. "המנגל אצלו תמיד היה בסטנד-ביי, הוא היה איש שאהב חיים, חייך וצחק. אני לא מאמין שהוא איננו", אמר חברו דודו אהרון. "יוסי היה נשמה טובה. בחיים לא קרה שביקשנו ממנו משהו והוא אמר לא", אמר משה בוכריס.

אתמול אחר הצהריים שהו משפחות שני ההרוגים באזכרה לקרוב משפחה אחר, אלברט בוכריס, שנרצח לפני 20 שנה בפיגוע בגדה. "התחילו לרוץ שמועות מטורפות ששלומי נהרג, פתאום עלה גם השם של יוסי. שאלנו 'למה, מה קרה ליוסי?' ואז הייתה שמועה שגם הוא נפל. התחלנו לברר, ניסינו לבדוק דרך חברים, משטרה, קצין העיר ללא הצלחה", מספר משה. "אחרי האזכרה באנו לכאן אליו הביתה, אבל לא היה אף אחד בבית. הלכתי אליי הביתה אבל הייתה לי הרגשה לא טובה אז החלטתי לחזור לכאן, בינתיים כבר הייתה כאן התקהלות והבנתי שיוסי באמת נהרג".

חברו הטוב של יוסי, מירו, סיפר עוד כי כבר ששמע על האירוע הייתה לו הרגשה רעה: "כשהודיעו בצהריים שקטיושה גרמה למותם של חיילים הייתה לי תחושה לא טובה -  כשאמרו שהייתה התקהלות משהו בלב אמר שבטח ההתקהלות הייתה מסביב ליוסי, הוא בטח ישב שם והכין לכולם קפה". יוסי, תושב עפולה שגדל והתחנך בעיר, הותיר אחריו אישה, אורנה, ושתי בנות, לינוי בת 15 וליהי בת 12.

במשפחת בן דוד שאלו: "מה נגיד לילדיו?"

בני משפחתו של דני בן דוד, 38 ממושב אחיטוב, ביקשו ממנו שלא יעלה ללבנון, אבל דני החליט להתנדב למילואים כדי להצטרף לחבריו בצנחנים. דני גויס ביום שני שעבר והיה באימון עד שיחידתו עלתה אתמול לצפון.

דני גדל והתחנך במושב אחיטוב ועם סיום לימודיו התגייס לצנחנים. בתום השירות הצבאי יצא מטעם משרד הביטחון לאבטחת שגרירויות במקומות שונים בעולם. לאחר חזרתו מחו"ל החל לעבוד בחברת "עלית" כסוכן מכירות, אך עד מהרה קודם לתפקיד מנהל מכירות. את אשתו, יפעת, בת קיבוץ מעיין צבי, הכיר בעת שירותם הצבאי ולפני כ-11 שנים הם נישאו ונולדו להם שלושה ילדים: תומר בן 9, עידו בן 6 ומאי בת 4.

הוא בן הזקונים במשפחתו ולו שלושה אחים ושתי אחיות בוגרים ממנו. אביו, בנימין, הוא מזכיר המושב וכן חבר במליאת המועצה האזורית עמק חפר. דני עצמו היה חבר בוועד המקומי של המושב. "הוא היה מלאך", אמרה אשתו יפעת.

אליהו פרחי, שכן של המשפחה, סיפר: "אני גידלתי את הילד הזה. ילד חביב, כל הזמן עם חיוך על הפנים, כל הזמן צוחק ומחבק. הוא אהב תמיד לעזור לאנשים". אימו של דני נפטרה לפני שלוש שנים ופרחי סיפר כי היא ביקשה שידאגו לו ויפנקו אותו כפי שהיא נהגה לעשות.

כשהגיעה הבשורה על מותו של דני התקבצו בני משפחה וחברים רבים בבית אביו. מתוך הבית נשמעו זעקות שבר של בני המשפחה שקראו: "מה נגיד לילדיו?" ורבים מהנוכחים לא הצליחו לעצור את הדמעות לנוכח התמונה הקשה. בני משפחתו של דני שוחחו איתו במהלך האימונים וביקשו שלא יעלה ללבנון - את השיחה האחרונה איתו קיימה אחותו כרמלה דקות ספורות לפני נחיתת הקטיושה הקטלנית. "זה אסון גדול", אומר פרחי. "זו משפחה טובה. כל האחים הם אנשים טובים. לא יודע איך נתגבר על האסון הזה".

"יהודה נפצע בטיול, אך התייצב למילואים בכל זאת"

יהודה גרינפלד, בן 27 ממעלה מכמש, התייצב למילואים מייד כאשר קיבל צו 8 למרות שנפצע לאחרונה בטיול במדבר יהודה, פרק את כתפו ופונה על ידי מסוק. 

אחד מחמשת אחיו של יהודה, חנוך, גויס גם כן למילואים ושמע על האירוע בכפר גלעדי כאשר שהה בקריית שמונה. הוא התקשר מייד להוריו וביקש מהם שינסו לברר מה מצבו של יהודה. ההורים לא הצליחו להשיג מידע על מצבו עד שלבסוף קיבלו את הבשורה המרה מצה"ל.

יהודה גדל בשכונת גבעת מרדכי בירושלים ולמד בישיבה לצעירים שליד ישיבת מרכז הרב בעיר. לאחר מכן למד בישיבת עטרת כהנים בעיר העתיקה בירושלים ובישיבת ההסדר באילת. את שירותו הצבאי עשה בצנחנים. לאחר שירותו הצבאי למד בישיבה ולאחרונה החל בלימודי ביוטכנולוגיה במכללת הדסה וסיים בהצטיינות את שנת הלימודים האחרונה. במקביל עבד כחונך עם בני נוער אתיופים.

לאחר נישואיו לגבריאלה, בשנת 2002, עברו בני הזוג להתגורר ביישוב מעלה מכמש ונולדו להם שני ילדים: רעיה, בת שנתיים וחצי ואביחי בן ארבעה חודשים. יהודה הותיר אחריו גם זוג הורים, אברהם גרינפלד ובלהה וייס וחמישה אחים - חנוך, שושי, יצחק, דוד וברכה.

"אנחנו בחוץ, אל תדאגו"

רק אתמול בסביבות 11:00 דיבר האח קיקי עם שלמה בוכריס, בן 36 ממושב שדה יצחק, שאמר לו: "הם נכנסו פנימה ואנחנו כאן בחוץ, אל תדאגו". זמן קצר לאחר מכן השיגה הקטיושה הקטלנית דווקא את אלה שהיו בחוץ, וקיקי, שעקב בטלוויזיה אחר המתרחש, כבר לא הצליח להשיג יותר את אחיו. בני המשפחה כבר ידעו למעשה את שאירע, וכל שנותר להם הוא להמתין לבשורה הנוראית מקצין העיר.

בני משפחתו של בוכריס סיפרו על "מורעל מילואים" אמיתי. "הוא חיכה שיקראו לו, התיק שלו היה מוכן כבר מזמן וכשזה קרה הוא עשה זאת בשמחה".

שלמה נקרא על שם אחיו של אביו שנפל במלחמת ששת הימים. הוא נולד בעפולה, וכשהיה בן שנה עברה משפחתו למושב. הוא למד בתיכון בעין שמר, נחשב לילד מוצלח ומוכשר, עסק בחקלאות ואהבתו הגדולה הייתה פרוייקט דגי הנוי שטיפח לאחרונה.

בוכריס היה קרוב משפחתו של יוסי קרקש, ואבל כבד נפל אתמול על המשפחה כשנודע לה האובדן הכפול.

"שלמה היה בנם של רפי ושרה, היה אח טוב, בן טוב וגיס נהדר. הוא היה עדיין רווק אבל אהב מאוד את הילדים, את המשק ומאוד שמח ללכת למילואים ועשה זאת בגאווה ובהרבה נאמנות", סיפרו בני המשפחה. 

שוטר ענה לסלולרי של האב וכך נודע למשפחה שנהרג

שמואל חלפון, בן 41 מבת ים, הותיר אחריו את אשתו איריס ושלושה בנים - אהרון, בן 16, גיל בן 21 וליעד-אור בן 11 חודשים וחצי. איריס סיפרה כי בעלה אהב לעשות מילואים, אהב את הצבא ולפני כשבועיים יצא למילואים. בשבוע שעבר כבר הודיעו לו שהוא משתחרר, הוא הגיע הביתה אך יום למחרת קראו לו לחזור לצבא.

אתמול עברו על בני המשפחה שעות איומות לאחר שלא הצליחו לתפוס אותו בטלפון הסלולרי. איריס: "אתמול בשעה שמונה בבוקר דיברתי איתו אבל נגמרה לו הסוללה - הוא אמר לי שיטעין את הטלפון בהמשך והבטיח שהוא לא נכנס ללבנון. בצהריים אחרי ששמענו על מה שקרה ניסיתי להתקשר אליו ולא הצלחתי לתפוס אותו התקשרתי לרמב"ם ואמרו לי להתקשר לקצין העיר, בקצין העיר אמרו לי להתקשר לקצין העיר בחיפה ושם חיילת לקחה ממני את הפרטים ואמרה שזה ייקח כמה שעות. כולם אמרו שהם לא יודעים.

"אחר הצהריים אהרון התקשר לסלולרי וענה לו שוטר צבאי - שאלנו אותו אם הוא בכפר גלעדי והוא אמר שכן ושהוא במקרה ענה לסלולרי וככה בעצם הבנו מה קרה. אני לא יודעת למה נתנו לנו ככה לשבת על קוצים כל כך הרבה שעות, למה לא מיידעים?

"בשש בערב הם צלצלו בדלת. אמרתי לקצין- 'תגיד לי בבקשה שהוא פצוע' אבל הוא תפס לי את הידיים ואמר לי - 'בואי תשבי' ואז ראיתי את כל העולם מתמוטט לי מול העיניים".

איריס סיפרה כי האהבה הגדולה של בעלה הייתה קבוצת הפועל תל אביב בכדורגל: "הוא היה אבא חלום, איש משפחה רק עבודה ובית. האהבה הגדולה שלו אחרי הילדים והמשפחה הייתה הפועל תל אביב זה היה בשבילו הכל. ביום שבת בערב גיל התקשר אליו וסיפר לו שהפועל ניצחו והוא נורא שמח". ליעד, בנם הצעיר,  נולד ב-24 באוגוסט 2005 בניתוח לאחר היריון קשה ולידה מסובכת ולכן החליטו בני המשפחה לחגוג לו יום הולדת ב-24 לכל חודש. מאז לידתו בכל חודש בתאריך זה יצאו לבילוי במסעדה. "עכשיו הוא לא יהיה פה כדי לחגוג איתנו את יום הולדת השנה של ליעד".

הילדים, היא אומרת בכאב, עוברם כעת חוויה דומה לזו שעבר אביהם בילדותו. "בשבוע שעבר שאל גיל את אביו איך הרגשת שאבא שלך מת? והוא אמר לו בכיתי, בכיתי ובסוף התחזקתי. גם הוא איבד את אבא שלו בגיל צעיר ועכשיו גם הילדים שלי צריכים להתמודד עם זה".

"גרגורי חשש מהמלחמה ואנחנו דאגנו לו"

גרגורי אהרונוב, בן 34, מאור עקיבא נקרא על שם סבו גרגורי. הסבא נהרג במלחמת העולם השנייה, בצירוף מקרים מצמרר  היה גם הוא בן 34 במותו. משפחת אהרונוב עלתה לישראל מאוקראינה ב-1991 והייתה בין המשפחות הראשונות מהעלייה הרוסית שנקלטו בשכונת אורות באור עקיבא. גרגורי שירת בצה"ל כנהג משאית ועם תחילת הלחימה קיבל צו 8.

גיסו, פיטר בוניץ, מספר:"מאז שהוא גויס הוא שוחרר שלוש פעמים, כל פעם שוחרר ולקחו אותו, שוחרר ולקחו אותו והפעם לקחו אותו והוא לא חזר". בפעם השלישית בה גויס עבר גרגורי אימונים וסופח לצנחנים, בטלפון הוא סיפר למשפחתו כי הוא חושש מהמלחמה וגם המשפחה הייתה חרדה לגורלו. "הוא סיפר שהוא עולה לקריית שמונה ולא ידענו שהוא נמצא בכפר גלעדי. כששמענו על מה שקרה בכפר גלעדי היו לנו חששות כבדים ומיד התחלנו להתקשר ולנסות לאתר אותו אך הטלפון שלו לא היה זמין. בלילה הגיעו והודיעו לנו שהוא נהרג".

גרגורי עבד כמנהל עבודה במפעל לקוסמטיקה בעיר. הוא הותיר אחריו את אשתו, אוקסנה, שני ילדיו - יניב, בן 13 ושני בת 6, הוריו - אלכסנדר ופרינה ושתי אחיות גדולות - יבגניה בת 49 וילנה בת 45. גרגורי הוא בן הזקונים במשפחה, אימו הרתה לאחר 13 שנים של ניסיונות והמתנה ""כל הלידה שלו הייתה נס, מתנה למשפחה", מספר בוניץ. "הוא איש משפחה למופת בן לתפארת, ספורטאי, הייתה לו נפש פתוחה לכולם היה עוזר לכולם. תמיד הוא היה עושה מילואים והפעם למרות החששות שלו שקראו לו הוא הלך".

"שי לא היסס להתייצב"

שי שאול מיכלוביץ', בן 21 מנתניה, השתחרר רק לפני כשלושה חודשים מהצבא ומאז המתין להחלטת הצבא אם לגייסו לקבע. "כשהתחילה המלחמה הוא היה בהמתנה לצו 8 ולחתימה על קבע. רצה הגורל והצו 8 הגיע לפני ועכשיו הוא נהרג", מספר דודו דוד לוי.

שי גדל והתחנך בנתניה ואף היה פעיל בתנועת הנוער העובד, שם זכה בתואר חניך מצטיין ארצי. חברו הקרוב, שלום מחלוף, סיפר: "היינו קרובים מאוד, כמו אחים. התכוונו גם להתגייס ביחד לקבע. שי היה איש משפחה. בזמן שכולנו חשבנו על מכוניות, הוא חשב על בית, איך להתקדם, המשפחה הייתה לו חשובה מאוד".

לדבריו, "אתמול קבענו להיפגש בצפון אך כשהוא איחר להגיע הבנתי שקרה משהו כי הוא בחור רציני ואחראי".

שי קיבל צו 8 בשבוע שעבר. "הוא לא היסס לשנייה", מספרים במשפחתו, "הלך הביתה ארז את התיק ונסע למקום ההתייצבות. הוא לא חשש ולא פחד. הוא רצה מאוד לראות איך זה בצפון. הוא אהב את הצבא ונתן את כל כולו לצבא", מספרים חברו שלום ודודו דוד.

דוד הוסיף כי "שי תמיד אהב לעזור, וסייע רבות לסבתו, והיה לו גם קשר מדהים עם שתי אחיותיו". הוא הותיר אחריו הורים, חנה ואברהם, ושתי אחיות, בטי בת 24 וליאת בת 6.

רעי, איך החיים ייראו בלעדיך?

ציונה יעיש, אמו של רעי יעיש, בן 27 מהרצליה, קיבלה את ההודעה המרה רק אתמול ב-21:15 בערב לאחר שכבר חשבה שאם ההודעה לא הגיעה עד שש אז הכל כשורה. לאחר ששמעה על מותו של בנה כתבה שיר אותו בכוונתה להקריא בהלוויה שלו.

"רעי שלי,

מה כותבים, כשהלב ממאן להאמין/ בגרון חנוק ועיניים דומעות/ מביטה לשמיים והשאלה למה 

פורצת לה מבין השפתיים. / מלאך שלי, אהובי, ולא סתם, כך כולם יעידו./ בשבילי אתה הכל – חבר, רע, ידיד אהוב./ נשמה טובה יוצא מגדרו בשביל לעזור./ כל היום שואל – אימא מה את צריכה?/ אני יכול ללכת? אולי עוד משהו?/ 26 שנים ליווינו אותך ואתה אותנו בשמחת החיים שלך אותנו סחפת ולרגע לא עצרת./ איך החיים ייראו בלעדייך? מה נגיד לכל אחייניך? איפה רעי שלנו?

/ אם אמשיך לכתוב שנים לא יספיקו/ אשא עיניים למרום/ ובתחינה אבקש מבורא עליון/ אנא אלי בצל כנפיך אותו שמור/ ובגן עדן לנצח תשכון/ ילד אהוב שלי".

רועי הותיר אחריו את הוריו ציונה ויוסי ושלושה אחים, יניב בן 33, אמיתי בן 20 ורוית בת 31. 

זיו בלאלי, בן 28 מכפר סבא, היה אמור לחגוג בעוד כחודש את יום הולדתו ה-29.

הוא סיים לאחרונה לימודי מזרחנות, והתגורר עם הוריו. בלאלי הותיר במותו גם אחות.

אליהו אלקריאף, בן 34 מגרנות, ורעייתו, ליבי, הגיעו למושב שבגליל המערבי לפני כשמונה שנים מהקריות. הם הורים לשני ילדים - בן 6 ובת 5. מכריו סיפרו שכאשר הגיעה המשפחה ליישוב היה אליהו פעיל מאוד מבחינה חברתית. 

אחותו, גילה טנג'י, המתגוררת בקריות, סיפרה כי אחיה היה איש מוכשר ביותר. לאחרונה פתח עסק חדש, לעיצוב גרפי. "הוא היה אדם מוכשר ביותר, הייתה לו גישה ו'נגיעה' טובה בצבע, ברישום ובציור. איש מוכשר ומדהים", סיפרה האחות. "הוא היה אדם פתוח מאוד והצליח לצבור המון חברים. זה אחד הדברים שאפיינו אותו. הוא היה אבא למופת, ממש לתפארת מדינת ישראל".

אלקריאף הותיר אחריו מלבד אישה, בן ובת, גם שני אחים ושתי אחיות.