המחר לעולם אינו יודע

במשך שלושה עשורים נחשב "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" (1967) לאלבום החשוב בתולדות הרוק בכלל ובקריירה של הביטלס בפרט. "רגע מכריע בתולדות הציבילזציה המערבית", כתב עליו עם צאתו מבקר התיאטרון הבריטי, קנט טיינאן. "סרג'נט פפר", שתיעד את רוח הבוהמייניזם ההמוני של ההיפים באמריקה ואת הנרקיסיזם האופורי הלונדוני הצעיר של קרנבי סטריט, היה ההצהרה הכי חשובה של הרוק כשילוב של אמנות גבוהה ותרבות המונים. הביטלס הפכו את המודרניות הבריטית על פיה והציגו חברה נטולת מעמדות, מרד נעורים, סוריאליזם רווי דמיון, ואת הפער בין העולם האמנותי הנשגב לבין הדיכוי של חיי היומיום. אפילו נשות הלורדים נהגו להאזין לאלבום, כך גרס המיתוס, אגב לגימת תה של חמש אחר הצהריים.

הביטלס. הכו את עולם המוזיקה בתדהמה (צילום: איי פי)

מעמדו הרם של "סרג'נט פפר" נשמר עד לתחילת שנות ה-90'. ברשימת "האלבומים הגדולים של כל הזמנים", שערך המגזין האמריקני "רולינג סטון" ב-1987, "סרג'נט פפר" התמקם ללא עוררין במקום הראשון, ולאחריו "נוור מיינד דה בולוקס" של "הסקס פיסטולס" ו"גלות ברחוב הראשי" של "הרולינג סטונס". "ריבולבר", שהוקלט כשנה לפני "סרג'נט פפר", לא היה אפילו בעשירייה הפותחת. אלא שיחסי הכוחות הקאנוניים עמדו בפני שינוי: האקסטזי ומהפכת הרייב והאסיד-האוס של סוף האייטיז, לצד זרם האלטרנטיב של אמריקנים חובבי ביטלס (ובעיקר "הפיקסיז" ו"נירוונה"), הוליכה להבנה שמוקד ההשראה הבולט הוא דווקא "ריבולבר". תקליט זה, שיצא באוגוסט 1966, נשמע יותר הדוק, יותר ורסטילי, יותר מקורי, יותר הכל.

לפתע "סרג'נט פפר" נתפס כשיחזור (והיו שטענו שיחזור חיוור) של החזון המקורי של הביטלס. ברוב המכריע של משאלי דעת הקהל ורשימות המבקרים שערכו המגזינים האנגלו-סקסיים (נאמר, "רולינג סטון", "ספין", "NME" ו-"Q"), בעשור האחרון, "ריבולבר" ממוקם במקום הראשון. בתחילת שנות האלפיים האקדמיה יישרה קו בכנס מיוחד שהציג מקבץ של מאמרים מוזיקולוגים (אלה קובצו בספר "Every Sound There Is"), שעסקו בתרומתו של האלבום לתרבות בת זמננו.

דרך חדשה לכתיבת שירים

1966 נודעת כאחת השנים הכי מרתקות בתולדות המוזיקה הפופולרית: בוב דילן צלח את הטרילוגיה הרוברט ג'ונסונית שלו בדרכים האמריקניות עם "בלונד און בלונד"; "הסטונס" הוציאו את "Aftermath", שהיה האלבום הראשון שכלל רק שירים פרי עטם של ריצ'ארדס וג'אגר; "הביץ' בויז" הדהימו את הקולגות עם "פט סאונדס", והיתה זו גם שנה רוויית להיטים של סול שחור שיצאו מהלייבלים "מוטאון", "סטאקס" ו"אטלנטיק". בין מבול ההוצאות המרהיבות, "ריבולבר" נחשב בסך הכל לעוד תקליט מעולה. לא יותר. למעשה, לקח לעולם שלושה עשורים כדי להבין שזהו אלבום הרוק החשוב בכל הזמנים.

"ריבולבר" (בהוצאה הבריטית) מכיל 14 שירים, אבל נוטים לצרף אליו גם את "פייפרבק רייטר" ו"Rain", שהוקלטו במהלך הסשנים ויצאו על גבי סינגל. כך שבסך הכל עסקיננו ב-16 שירים, שהציגו לא רק את היכולות של ארבעת המופלאים בשיאם, אלא את המהפיכה הכי גדולה במאה ה-20 בכתיבת שירים מאז שארווינג ברלין וג'ורג' גרשווין גילו, בהתאמה, את סוד הקסם של הראג טיים והג'אז.

הביטלס הפתיעו את העולם בשירים הראשונים שלהם בכישרון שלהם להרמוניות ומלודיות. "האקורדים שלהם היו בלתי אפשריים", סיפר פעם בוב דילן, "נסעתי ערב אחד בניו-מקסיקו והשירים שלהם תפסו את החמישייה הפותחת במצעד. אנשים טענו כי מדובר בתופעה של צעירים ובאופנה חולפת, אבל אני ידעתי שהם הולכים להישאר". בשנת 1966, עם זאת, הביטלס הצהירו על דרך חדשה לכתיבה והלחנה. במקום סקואנסים רויי אקורדים, הם החלו לכתוב שירים המבוססים על אקורד אחד או שניים (למשל, "המחר לעולם אינו יודע", "טאקס מאן", "פייפרבק רייטר", "ריין", "אלינור ריגבי").

את ההרמוניות המפתיעות של תחילת הדרך החליף הדגש על גרוב של הבס-תופים ושימוש בקולאז'ים של צלילים. האסתטיקה של הגרוב לא באה משום מקום, אלא מהסינגלים הסקסיים של הסול השחור מבית "מוטאון" הדיטריוטית ו"סטאקס" שבממפיס. היו אלו גם השנים בהן ג'יימס בראון חתך לכיוון הפרוטו-פאנקי, ולא מישהו כמו מקרטני ייתן למהפכה הריתמית לחמוק ממנו. הביטלס ביצעו בתחילת הדרך להיטים של "מוטאון"; ו-"Drive My car" של לנון ומקרטני מתוך "Rubber Soul" המעולה משנת 1965, רימז על אהבתם של הביטלס למקצבי הסול האמריקנים, אבל "ריבולבר" בולט באופן מיוחד באהבה לגרוב שחור ובוורסאטליות הריתמית. "Got To Get You Into My Life'' אומנם הושפע מאוד מהסופרימס, אבל הסיפור הוא בעצם רינגו, שנשמע פשוט ענק באלבום הזה. ג'ף אמריק, הטכנאי הצעיר החדש של הביטלס, הצליח להוציא את המקסימום מתופי הלודוויג, ומקרטני החליף במהלך ההקלטות את בס ה"הופנר" האגדית שלו בבס פנדר, שהעניקה לו צליל שמן יותר. חטיבת הקצב, כתוצאה מכך, הפכה דומיננטית הרבה יותר. רינגו ופול הצהירו על כוונותיהם כבר בשיר הראשון, "טאקס מאן", שנפתח בהקלטת שיעולים וסינקופה מפתיעה, דרך סדרה של שירים שניחנים בדרייב וסאונד בשרני, וכלה ב"ריין", שמציג את התיפוף הכי גדול בקריירה של רינגו (לצד "יום בחיים").

טריפ האל.אס.די השלישי  

פריצת הדרך המשמעותית ביותר התבטאה בשיר הראשון שהוקלט לאלבום: "המחר לעולם אינו יודע", ששילב יחדיו את המהפכה הריתמית והחוויה הפסיכדלית. לנון, מספרת הביוגרפיה, כתב את השיר לאחר טריפ האל.אס.די השלישי בחייו ולאחר שרכש את הספר "החוויה הפסיכדלית" מייסודם של טימוטי לירי וריצ'ארד האלפברט. שני פסיכואנליטיקנים אלו מאוניברסיטת הארוורד ניסו ליצור מסגרת דתית חדשה, ששילבה זן ובוזהיזם עם אל.אס.די במטרה להפוך את האנושות למקום "אוהב יותר" על-ידי ניטרול האגו והמכונה המיליטריסטית, שיצרה, לדבריהם, "מכונות-אדם".

לנון מצא את הספר בגלריית "אינדיקה", שהיתה מרכז בוהמייני לונדוני של אמני פופ-ארט, מחזאי אוונגרד, שחקנים וכוכבי פופ מרקע של מעמד פועלים, שספגו שם רעיונות רבים לכתיבת שירים ולעטיפות תקליטים. מילות השיר התבססו על "ספר המתים הטיבטי", שנועד במקור לתפקד כתפילה המלווה גלגול נשמות, ותיפקד עתה כתיאור טריפ האל.אס.די. השיר, שהיה בנוי על אקורד אחד בלבד (עבור המוזיקאים: דו מז'ור עם בס שמשתנה לסירוגין לסי במול), התבסס על מקצב ברייק-ביט מהדהד ושירה מוכפלת במכשיר ה-ADT החדיש דאז של אולפני אבי-רוד. בכדי להמחיש את החוויה הפסיכדלית, מקרטני ולנון עשו שימוש בשילוב של אוונגרד וטכנולוגיה: השיר נפתח עם סיטאר המנוגן לאחור, וצליל הנשמע כמו להק שחפים, שהושג מהקלטת צחוקו של מקרטני המנוגן גם הוא לאחור בתאוצה גוברת. לאחריו מגיעים סדרה כמו לא-אפשרית של לופים שיצאו מהמלוטרון. השיר נחתם בסולו הגיטרה המקורי של מקרטני מ"טאקס מאן", שגם הוא מנוגן כאן לאחור. בבית השני ג'ורג' מרטין העביר את שירתו של לנון דרך אורגן ההמונד, שיצר אפקט נהדר. "האזינו לצבעים של החלומות שלכם", שר לנון, וצדק (גם אם, אחרי הכל, הוא יצא לא מסופק מהשיר).

ה"מחר לעולם אינו יודע" שינה את פני הפופ כי הוא עיצב מחדש את מושג ההקלטה. לא עוד תיעוד הביצוע המופתי, אלא שימוש בטכנולוגיה כדי לברוא עולם דמיוני של צלילים, שמסמלים מצב רגשי שמצהיר על זמן אידיאלי וחלל קיומי נטול גבולות. "הכימיקלס בראד'רס" התוודו שכוננו קריירה שלמה על השיר הזה.

רוקנרול, אקלקטיות ורב-תרבותיות  

מאזינים קפדניים ודאי ישימו לב לקולות ה"פררה ז'קה" שלנון והריסון שרים ב"פייפרבר רייטר" במקביל למלודיה (מה שקלאסיקנים נוהגים לכנות "קונטרפונקט"), אבל הביטלס החלו להיעזר בקווים מקבילים גם בהלחנה, כמו ב"אלינור ריגבי". מקרטני כתב את הלחן, ולנון כנראה עזר לו בשלושים אחוז מהמילים, אבל "היציאה של השיר" שייכת למרטין. למעט עיבוד המיתרים שהושפע מהפסקולים של היצ'קוק, הוא הציע לפתוח את השיר בקו מקביל (קונטרפונקט) ללחן של הפזמון. כך נפתח השיר במשפט המונומנטלי "Ahh, Look at all the lonely people". כאשר לנון ומקרטני האזינו לזה לאחר ההקלטה, הם נותרו בשוק. הסאגה אודות אלינור ריגבי, פאד'ר מקנזי והניכור של העולם בן זמננו הכתה גם את עולם המוזיקה הקלאסי ומשוררים יחדיו בתדהמה.

"ריבולבר" היה האלבום בו ניכרו בבירור ההבדלים בין סגנונות הכתיבה של לנון ומקרטני. לנון נשען יותר על אקספרסיביות ריתמית ושימוש בטווח מצומצם של תווים. מקרטני, לעומת זאת, הציג מלודיות רחבות טווח. בעוד לנון התעסק יותר בחלומות ובסוריאליזם ("I'm Only Sleeping"), מקרטני הפתיע בשירים ריאליסטים, עמוקים ורגישים ("For No One"). הריסון, לראשונה בחייו, תרם שלושה שירים לתקליט, כולל שיר אחד על טהרת המוזיקה הודית ("Love You Too"). ביחד הם יצרו את האלבום הכי רב-תרבותי שיצא עד אז.

יציאת האלבום באוגוסט 1966 סימנה את עלייתם של ההיפים בהייט אשברי בסן פרנסיסקו, ואת שיאה של לונדון הסווינגית. העולם שלאחר המלחמה – כך נדמה היה – היה בדרכו להפוך למקום טוב ואוהב יותר דרך האופטימיות של התרבות הצעירה. אף אחד לא היה מאמין שלאחר 40 שנה העולם המערבי יצטרך לעמוד שוב אל מול סוג חדש של פאשיזם מטורף. כך או כך, השירים נותרו מנצחים, גם כי "ריבולבר" לא חטא ביומרנות יתר (פרוגרסיבית) או פומפוזיות כלשהי, אלא נותר רוקנרול לאורך כל הדרך - מציג מחר שלפני 40 שנה בהחלט היה לא ידוע.

• בכל שנה בסוף אוגוסט מציינים בליברפול את שבוע הביטלס הבינלאומי .