מאהבה העיקש של השפה
"עד למילה האחרונה שאקרא בחיי אודה לו על השיעור הגדול בענווה ובתחושת שותפות של אוהבי ספר שלמדתי ממנו". אריאנה מלמד נפרדת מ-ס. יזהר
- נפרדים מיזהר: פרויקט מיוחד
הוא היה היזהר הראשון שנולד כאן, וברבות הימים נוצקו חייו ומעשיו בדמותו של הצבר האידאלי הראשון: זה שגדל בעברית בלבד בימים בהם עדין התנהלו מאבקי הלשון הגדולים. זה שחווית ילדותו הנוראית הראשונה היא הידיעה על הירצחו של י.ח. ברנר, זה שהיה מכוון את יומו לפי שריקות הקטר של הרכבת מקהיר לדמשק בעוברה כל יום בשעה היעודה, על המסילה בפרדסים בפאתי רחובות.
צעיר מאוד - רק בן 22 - היה כשכתב את "אפרים חוזר לאספסת", הסיפור שחוקרים רואים בו את רגע לידתה של הספרות המקומית המודרנית. כבר אז נאבק, ולא ניכרו בכתיבה סימני המאבק: העברית של ימיו היתה בת-כלאיים דלה ורוויית לעז, את השפה הנושנה מן המקורות קשה היה להחיות ולעצב כך שתדע להכיל את חוויותיו של עולם חדש – והוא התעקש. אז ומאז ולאורך כל חיי יצירתו.
ומאז הסיפור ההוא, נשא לא רק בעולה של הכתיבה, אלא גם בעול הסמל. מוקדם מדי הפך למה שקרוי כיום אייקון תרבותי. אין בעולם סופר שאינו נלהב ולו מעט מהערצה, אבל כשההערצה היא גורפת, כשאדם מסומן מייד בראשית דרכו כנושא בשורתה של תרבות ספרותית שלמה, קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לכתוב כמו שרוצים.
חיי-צלמית לא התאימו לו. הוא היה איש של ג'ינס וסנדלים, בקיץ ובחורף וגם בארועים רשמיים, והוא ידע לזהות מיד כל צל של חנופה ולהלעיג עליו בשקט. גם הערצה עיוורת תיעב, וביקש הקשבה: למילותיו, לכתיבה של אחרים, לשירה, למוסיקה של הטבע המקומי, לקולו של "האחר".
לעורר מכרה נטוש בתוך הלב
יש בארץ הזאת אלפי אנשים שהמפגש עם יזהר שינה את חייהם: תלמידים שהיו לאנשים קוראים בזכותו. אחרים הפכו לאוהבי תנ"ך, מפני שהוא ידע ללמד את ספר הספרים ברגליים, בהליכה במשעולים בהם אירעו המעשים הפלאיים הכתובים בו, בזיהוי המקומות וטבעם, בהתבוננות מדוקדקת בכל יצור זעיר או ציץ פורח בחול. הוא, כמובן, ידע את שמותיהם ואורחותיהם וגם היה מוכן לספר לכל מי שהיה מוכן להקשיב. פעם אמר לי שעבורו ההוראה היא נסיון לעורר מכרה נטוש בתוך הלב. הוא האמין כי בכל אחד מצוי מכרה כזה, ואולי היה נאיבי מאוד, אבל לא חדל להאמין.
תמיד טענו כלפיו ש"קשה לקרוא את יזהר". הייתי תלמידה בכיתה ט' בבית ספר ברחובות כשראיתי אותו, כל בוקר בדרכי למוסד, עובד בגינה: איש לא גבוה, מוצק ואיכרי בשזפון שריריו, מניח את המעדר מדי פעם ורוכן אל העשב. מה ראה ומה שמע שם לא ידעתי, אבל דמותו סקרנה אותי, ובספריה מצאתי עותק חבוט של "ימי צקלג", וצללתי בלי הבנה מיוחדת אל תוך השכרון הנפלא, המסחרר, שהוא המשפט הכתוב המיוחד במינו של יזהר. אם היו שם הדים של גנסין, היו שם גם הדים לפרוסט, להכרה שתודעת המספר לעולם איננה הולכת בדרך סלולה, אלא מתעקשת ומתפתלת, רוכנת אל העשב ונשלחת בחזרה אל הזכרון, ורק בעירוב של כל אלה נולד המשפט הארוך, חסר הנשימה, שלופת את הקורא – אבל רק את הקורא שמוכן להתמסר.
הייתי מוכנה לקרוא אבל כעסתי. שנים ארוכות כעסתי על כך שרתם את כל כשרונו לתיאור חייה הקטנים, הלא-נחשבים של קבוצת לוחמים במלחמת העצמאות ולא כתב סיפור גדול מזה. והרי יכול היה, ברצותו, להקיף במקום זה עולם ומלואו. לא הבנתי אז שכאשר אדם נשאר לבדו עם "נפשו-יחידתו" – ביטוי שלו – גבעה חולית אחת במקום שכוח אל היא-היא העולם, ומן היסוד הטרגי של הקיום האנושי בזערוריותו צריך לברוא שוב את העולם הזה במלים משכנעות, כמו שרק הוא ידע לעשות.
אף אחד לא כתב כמוהו
את "ימי צקלג" כתב ב-1958, עשור אחרי מלחמת העצמאות. מיד הכתירו אותו כרומאן הקנוני הגדול של הספרות העברית, ויזהר השתתק. מעוצמת ההערצה, מן התחושה שהוא מהלך במדבר תרבותי, מכובד הציפייה של הממסד הספרותי? קשה לדעת. כששאלו אותו, למד להתחמק. בשנים הבאות הרבה בכתיבה מסאית אישית, בהשתתפות בפולמוסים בענייני השעה. ישב גם בכנסת, לימד באוניברסיטה – ויותר מכל חשב שחשוב ללמד פרחי-הוראה בסמינרים, וגם את זה עשה, כי המשיך להאמין בקיומם של מכרות נטושים.
אחר כך אמרו שהוא יודע לשיר רק שיר אחד, ומאחורי גבו לחשו ש"ימי צקלג" הוא סוף דרכו הספרותית, והנה כבר הגיע דור חדש של כותבים, סופרי דור המדינה, וכבש לו את המקום הראוי בהיכלות הקאנון. כולם עד אחד היו תלמידיו, בין אם יודו ובין אם יכחישו. שנים רבות היו כתביו תחנה הכרחית בחייהם של בני התרבות שגדלו כאן: בשיחות מזדמנות עם סופרי דור המדינה, תמיד היה לו מקום של כבוד מהול בקנאה. אף אחד לא כתב כאן כמוהו, ואם אפשר לסמן ממשיך-דרך אחד, זה יובל שמעוני, שגם כתיבתו מדברת אל מעטים, אוהבי ספר מובהקים שמוכנים להסתכן בהרפתקה לא קלה ולהשעות את הצורך שלהם בריגוש מיידי לטובת החוויה המחכימה, המעשירה.
מתישהו בסוף שנות השמונים פגשתי אותו לראשונה, והגעתי נרגשת נבוכה כתלמידה לבית קפה אחד שבו התברר כי משא השנים לא הקהה כלל את הסקרנות, את יכולת ההבחנה המופתית בפרטים, את המשובה והלעגנות ואת הנכונות להתאהב במלים חדשות, במוסיקה חדשה. להפתעתי, נוצר גם דיאלוג: מדי פעם היה מטלפן לשאול אם קראתי שיר כזה או אחר, מספר על ספר חדש וקורא מתוכו שורות שנראו בעיניו טובות וראויות להיזכר.
לא הבנתי מייד את רצונו לחלוק מעולמו, את יכולתו העצומה לתת ולתת עוד, את המורה הגדול שהיה. לא הבנתי ובכל זאת למדתי. בעיקר מתי צריך לזנוח את אזמלי הניתוח האקדמיים ולהתמסר למוסיקה של המלים, ומתי צריך להניח את המלים הכתובות בתוך הקשרן הגדול. איכשהו נולד דיאלוג ספוראדי על יצירותיו של קפקא: אחרי שנדהמתי מן הבקיאות, באה ההכרה שיזהר הוא, בפשטות, הקורא הטוב ביותר שסופר יכול לייחל לו.
פעם ביקשתי ממנו, בייאוש ידוע מראש, שיכתוב משהו למוסף שערכתי ב"חדשות", ובו סופרים מספרים על מקום. חששתי
מיריעה ארוכה מיכולתו של העיתון ההוא ומן הצורך לומר לו לקצר. איך אפשר, הלא זה יזהר, ועם יזהר לא מתווכחים על הטקסטים שלו. במקום החששות הגיעה הפתעה ענקית: שני קטעים קצרים של פרוזה לירית שכמוה לא ראו אוהביו מאז "ימי ציקלג".
הוא ניסה להקהות את חריפותה של השמחה הזאת בהכחשות: לא נכון, לא עכשיו, אינני יכול. חודשים ספורים לאחר מכן שאל, במשובה נערית, אם ארצה לקרוא כתב יד. זה היה הספר "מקדמות". שני הקטעים ששלח לעיתון פתחו את הספר. תקראי עם עפרון ותעירי, ציווה. עד למילה האחרונה שאקרא בחיי אודה לו על השיעור הגדול בענווה ובתחושת שותפות של אוהבי ספר שלמדתי ממנו אז. אני שמחה שהצלחתי להודות לו בחייו, ואני שמחה שנפנף את הכרת התודה הזאת בביטול, כי לא לכך היה זקוק אלא לדו-שיח עם קוראים. אני שמחה שהייתי אחת מהם.
