ל-80 אלף אנשים בישראל אין מים בברז

פעם ביומיים נוסעים בני משפחת אלזורגן מהנגב במשך שעה לכפר ערערה על גבי טרקטור, מסע שאורך שעה ועולה להם 150 שקלים. שם הם ממלאים את מיכל המים הישן והחלוד שלהם מצינור מים של אחד התושבים ולשם כך נדרשים להמתין שעה נוספת ולשלם עוד שלושים שקלים. המיכל מספיק לשני בתי המשפחה, בהם 14 נפשות וכ-100 ראשי צאן.

מדובר במציאות יומיומית בישראל, שנת 2006, של 80 אלף תושבים הסובלים ממחסור במים, כך עולה מדו"ח של עמותת רופאים לזכויות אדם שפורסם אתמול (ד'). הדו"ח ("נשק המים"), חוקר את סוגיית הזכות למים בכפרים בלתי מוכרים בנגב והשלכותיה על בריאות התושבים, ומתאר כיצד נמנעת מהם זכות זו.

מנתוני הדו"ח עולה כי מרבית תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב אינם מחוברים באופן סדיר לרשת המים, והמים שכן מתקבלים לעיתים מגיעים ממקורות שאיכותם אינה ידועה. המים נשמרים זמן רב במיכלים שאינם עוברים בדיקות, כמו המיכל הישן והחלוד של משפחת אלזורגן.

למצבה של משפחת אלזורגן, כמו שאר משפחות הכפרים, יש השלכות על בריאות האנשים: הם סובלים משיעור תמותת התינוקות הגבוה בארץ, שכבר הוכח בעבר שיש לו קשר ישיר לאי-זמינות המים. כמו כן הם סובלים גם ממחלות זיהומיות שונות המועברות במים הלא טריים ומטיפול לא הולם במחלות בגלל היעדר מים זמינים באיכות ובכמות סבירה.

הדו"ח ממליץ על מספר פעולות - שהמרכזית בהן היא פעולה מיידית ומרוכזת לחיבור כל תושבי הכפרים הבלתי מוכרים למים.

תגובת נציב המים, שמעון טל, אמר בעקבות נתוני הדו"ח: "אספקת מים ליישובים מוסדרים חדשים או הגדלת מערכות האספקה הקיימות לפי הגידול בצריכה נעשות באופן שגרתי על ידי משק המים. קיימת בעיה עם יישובים בלתי מוכרים, לדוגמה לא קיימת

בהם תשתית של צינורות לאספקת מים עד לברזי התושבים.

"למרות זאת, נעשים מאמצים רבים לכך שבמסגרת האילוצים הקיימים יימצאו פתרונות לאספקת מים לרוב התושבים. עליי לציין שעבודת הוועדה למתן חיבורי מים נעשית ללא דופי. אני בוחן באופן שוטף את מערכת השיקולים שחברי הוועדה מפעילים בקבלה או דחייה של בקשות לחיבורי מים".

טל רמז בתגובתו כי למרות שהמים הינם חיוניים ישנן סוגיות אחרות, חשובות לא פחות, כמו העובדה שהמתיישבים כרגע מתגוררים באופן לא חוקי על קרקע השייכת למדינת ישראל.