תצליח להיכנס לנעליים של ברק?

ד"ר אהרון ברק, מרצה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, שלח בשנות השישים מכתב לסטודנטית צעירה משכונת אפקה והפציר בה לא לעזוב את הפקולטה. הסטודנטית, דורית בייניש, לא תיארה לעצמה כנראה שלימים תירש מהמרצה האהוב את כס הנשיאות של בית המשפט העליון. היום (ה') היא נבחרה לתפקיד על ידי הוועדה לבחירת שופטים, לשש השנים הקרובות. 

היא האשה הראשונה שתכהן בתפקיד, נחשבת כלוחמת למען זכויות אדם, והצליחה לאורך הקריירה המשפטית שלה למשוך לא מעט אש לכיוונה. האם לאחר בחירתה היא תלך בדרך המהפכה השיפוטית של ברק, או שתוביל את בית המשפט העליון לדרך אחרת?

בייניש, בת 64, נולדה בתל אביב לחוה ואהרון ורבה. את שירותה הצבאי באגף כוח אדם במטכ"ל סיימה בדרגת סגן, ב-1962. במהלך לימודיה באוניברסיטה הכירה דורית ורבה את יחזקאל בייניש, לימים בעלה ואבי בנותיה, דניאלה ומיכל.

היא קיבלה תואר מוסמך במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, והחלה את דרכה המקצועית בפרקליטות מחוז ירושלים תחת המלצתו של ברק. את התמחותה ביצעה במחלקת החקיקה של משרד המשפטים ובלשכה הראשית של פרקליטות המדינה. ב-1970 היא החלה  לעבוד בפרקליטות המדינה, ב-1976 קודמה לתפקיד מנהלת מחלקת הבג"צים. 

בתוקף תפקידה היא ליוותה את ועדת כהן לחקירת אירועי טבח סברה ושתילה והייתה כפופה במשך חצי שנה (אוקטובר 1982 - פברואר 1983) ישירות לוועדה. היא היתה התובעת במשפטי המחתרת היהודית ומילאה תפקיד מרכזי בהעמדתם לדין. במהלך המשפט היו איומים על חייה, ובתום התביעה אף הגישה ערעור על קלות העונש שהוטל על חברי המחתרת. בנוסף, יצגה את המדינה בכל הקשור לפסילת מפלגתו של מאיר כהנא, ויצגה את המדינה בענייני האינתיפאדה שאך פרצה.

סירבה לייצג את רבין בבג"ץ 

בתחילת 1989 מונתה לפרקליטת המדינה. פרשה מרכזית שליוותה את כהונתה זו היתה המשפט נגד אריה דרעי. בייניש גילתה אז עצמאות בשתי פרשות מרכזיות. בפרשת גירושם של 415 אנשי חמאס, התנגדה בייניש נחרצות למהלך, בניגוד לעמדת ראש הממשלה יצחק רבין ואף סירבה לייצג אותו בפני בג"ץ. לבסוף היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, הופיע בפני בית המשפט, והגירוש יצא אל הפועל. בנוסף, בתיק הבנקאים היא עמדה על כך שיועמדו לדין האחראים על ויסות המניות, שוב בניגוד לעמדתו של היועץ חריש.

כפרקליטת המדינה בתקופת האינתיפאדה היא נקלעה לא אחת לעימותים עם שר הביטחון רבין על הוראות פתיחה באש, ירי ברעולי פנים ומאסרים של פלסטינים ללא משפט.

כניסתה לבית המשפט העליון לא היתה חלקה, ולוותה תחילה בהתנגדות. בשנת 1993, בזמן כהונתה כפרקליטת המדינה, נשקל מינויה כשופטת בבית המשפט העליון, בוועדה לבחירת שופטים בראשותו של נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר. אך מועמדותה נדחתה. בשנת 1995, נשקלה מועמדותה בשנית, הפעם בוועדה בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. הוועדה החליטה פה אחד בעד מינויה, וב-25 בדצמבר 1995, עם סיום תפקידה כפרקליטת המדינה, היא הושבעה לתפקיד.

שנותיה הראשונות בבית המשפט העליון עברו, יחסית, על מי מנוחות. בין פסקי הדין הזכורים שלה היה פסק הדין בעד "הזכות לחינוך" של כל ילדי ישראל, שהבהיר את החובה לממש את היכולות של כל ילד וילד.

את זיקתה לזכויות האדם הוכיחה בעתירת "רופאים לזכויות אדם" ב-2004 בעת הלחימה של צה"ל ברפיח. בעתירה נטען שישראל אינה דואגת לחובותיה ההומניטריות.  בייניש כתבה אז, "על כוחות הצבא הפועלים בקרב אוכלוסיה אזרחית מוטלת החובה להימנע, ככל האפשר, מפגיעה בתושבים, והחובה הפוזיטיבית לעשות לכך שתושבים אלה לא ייפגעו".

לא רק בענייני זכויות אדם היה לבייניש מה לומר. במשפט הציבורי נשמע קולה, בדומה לעמדתו של השופט ברק, בעד מיגור תופעות של שחיתות ציבורית. כך היה בפרשת הנגבי בה הצטרפה לדעת המיעוט של חשין שקבעה כי צחי הנגבי מנוע מלשמש כשר לביטחון פנים.

פסיקה חשובה במעשי אונס 

בייניש קבעה בפסק דין חשוב משנת 2000 את יסוד הכפייה במעשי אונס. יסוד הכפייה הוא אחד משני היסודות של עבירת אינוס (היסוד השני הוא מודעות הנאשם להיעדר הסכמת המתלוננת). היא קבעה אז כי אף שמעשי הנאשם לא לוו באלימות קשה, הרי שדי במשיכתה של המתלוננת לבניין נטוש והשכבתה על הרצפה, לאחר שהביעה אי הסכמה מילולית, כדי לקיים את דרישת ה"שימוש בכוח" באופן נפרד וחיצוני למעשה המיני עצמו, ועל כן יסוד הכפייה מתקיים. בנוגע ליסוד השני, אי הסכמת המתלוננת, קבעה בייניש כי בהיעדר הוכחת ביטוי מילולי של אי הסכמה יעבור נטל ההוכחה על הסכמה לנאשם.

כמי שהחזיקה בתפקידים מרכזיים כפרקליטת המדינה ושופטת העליון, היא משכה לא פעם אש לעברה. בתקופה בה הייתה פרקליטת המדינה נשמעו טענות רבות על קיצוץ כנפיהם של מי שלא התיישרו לפי הקו שלה ועל קידום מקורביה.