סוף-סוף אני בבית

כפי שתכננו וחלמנו עוד בוונקובר שכרנו לנו בית נחמד בגליל. בשל המלחמה אמנם לא היה לנו אומץ להצפין כפי שרצינו בתחילה, אך הגליל התחתון בהחלט לא היה פשרה. וכך, בשלהי המלחמה הסתובבנו ביישובי האזור כדי לחפש בית, מקווים שלא להיקלע לירי קטיושות.

עכשיו, כשהכל רוגע, התקוות הפכו למעשיות ונורמליות יותר: שהשבוע שוק העבודה בצפון יעשה עמנו חסד, שהילדים ימצאו חברים בשכונה, שלא תיפול רוחנו כשקשה. בימים כאלה, טלפון מתעניין ומעודד ממשרד הקליטה יכול היה לעשות פלאים. הנה, חומר למחשבה ולעשייה.

עכשיו, כשהחצבים פורחים והאויר הקריר בלילה נושא עימו ריח אקליפטוס חזק, זה מרגיש כל-כך בבית. שמות רחובות שנקראים על-שם אישים, פרחים ומקומות החצובים בהוויה של הארץ המופלאה הזאת עדיין מרגשים אותי. זה יעבור לי - כי זה שלי לתמיד.

אני שמחה שלא הייתי כאן לביקור של לפני המעבר, כזה שעורכים לשם בדיקת השטח. ואולי זאת המלצה נסתרת למי שחושבים לחזור ארצה וחוששים כל-כך, משוכנעים שביקור הכנה יסייע. אני מכירה כאלה במקום שאותו עזבתי, אשר זנחו את רעיון החזרה ארצה לאחר ביקורי בדיקה.

אין כאן הפתעות. זאת אותה מדינה קשה שרבים מאנשיה קשי יום. הביורוקרטיה, הסחבת, הקומבינות, תודעת השירות הנמוכה, החום של

 יולי-אוגוסט, העוני המחריד, הפחד מהאויב, החרדה לעתיד, האפליה הבוטה ועוד תחלואות חברתיות שאין בהן כל חדש.

לפני שהגענו ארצה היו לנו פנטזיות נאיביות על הצלחות בסרט נע. היום הראייה מפוכחת יותר. יחד עם זאת, אותה ראייה מבחינה גם בדברים ששכחתי עד כמה חסרו לי במהלך עשר השנים בהן ביליתי בניכר: החברים הכי טובים שגרים רק כאן; הירקות והפירות הכי טעימים; הגבינות המיוחדות והפשוטות; העיתונים, הבידור, העיצובים, האומנויות, ההצגות והמופעים; הספרים המרתקים שמתיישבים בשלמות מופלאה עם הזהות שלי ומדברים אליי בלי יומרות; המקומות ההיסטוריים; הרב-תרבותיות; החגים במלא יופיים והדרם; המשמעות, המשפחה, הערכים, השפע ורוחב הלב.

זאת ישראל שלי, עם כל הכאב והשמחה. בכל יום אני מגלה אותה מחדש וגם אם קשה, אני סוף-סוף בבית.

• איריס טולדנו שבה לישראל אחרי עשור בו חייתה בקנדה