נביא בעל כורחו
רון לשם כתב ספר. עשו ממנו סרט, הוא זכה בפרסים והתיישב ברשימת רבי המכר. ואז הגיעה המלחמה. עכשיו "אם יש גן עדן" נקרא בלוויות, המחבר שלו נחשב למי שניבא את מלחמת לבנון השנייה ובכלל הפך לתופעה המרתקת ביותר בספרות העברית השנה. והוא אפילו לא התכוון
ספר ראשון של כותב צעיר, והנה מה קרה לו, עד עתה: כבר עשו ממנו סרט. הוא כבר זכה בפרס ספיר, ובפרס יצחק שדה לספרות צבאית, וכבר התיישב בראש רשימת רבי המכר – ובאמצע היתה מלחמה, ושוב נהרגו חיילים בלבנון – ורון לשם, סופר צעיר ומוכשר, מוצא את ספרו על מיטות השדה של אלה שכבר לא יחזרו מן המלחמה החדשה-ישנה, והורים שכולים מבקשים הקדשות, וחברים ובני משפחה קוראים ממנו בלוויות, ואחרים מזמינים אותו הביתה לתוך הכאב שהוא כבר לא רוצה להיות חלק ממנו – אבל גם אינו יכול לסרב. ומפה לאוזן, בקרב אנשים שמחפשים אות, עוברת השמועה: הנה, יש כאן ספר נבואי, משום שנכתב לפני המלחמה וחזה שתבוא עוד אחת. הילה של דובר הדור מאיימת לדבוק במחבר, והוא עושה כל שביכולתו כדי להינתק ממנה: בהמולת הקולות בעד ונגד המלחמה בזמן שהתנהלה, ציווה על עצמו לשתוק.
"בן דוד של חייל שנהרג אומר לי, זה נורא חשוב להורים, ואני יושב ומתבייש בעצמי כי הצלחתי להוציא מתוכי רק קלישאות. הרגשתי שאין לי מה לומר, לא על המלחמה ולא על השכול. ההתעסקות בשכול ממכרת כמו שהפחד ממכר. כשאתה נתקל בפעם הראשונה בפנים או בעיניים של חייל שנהרג אתה רוצה לחפור לעומק, זה לא מניח לך, אתה רוצה לגלות את ההחמצה, אבל אני הרגשתי שלגמרי בטעות נהפכתי למספיד, ולא יכולתי לסבול את זה. התנתקתי: לא יכול לקרוא עוד סיפורי הרוגים, לא קורא ספרים עצובים, לא רואה סרטים מדכאים. בעיקר אני מנסה לכתוב עכשיו יותר שמח".
"אם יש גן עדן" הוא התופעה המרתקת ביותר שאירעה בספרות העברית בשנה האחרונה, ויוצרה לא בדיוק יודע מה לעשות עם כל זה ברגע שהוא מתפנה מעמל יומו. השיחה הזאת נערכת כשלשם יושב במשרדו ב"קשת" ושוקע בהכנות לתשובה הזכיינית ההולמת למשבצת של דודו טופז שמשדרים המתחרים. הוא הסמנכ"ל האחראי ללוח השידורים, לשם הגיע מעריכה עיתונאית, ואיכשהו, למרות שלא נתבקש, הוא חש צורך קטן להתנצל על כך שכן, הוא נהנה. דווקא מן הסדר והמשמעת והאפרוריות המסוימת, כי באלה – ולא בהתרחשויות הגדולות סבבי הספר – הוא מוצא רוגע ושלווה.
לרגע אחד לא הצלחתי להיות מאושר
"לפני שהספר יצא", הוא מספר, "הייתי בטוח שמה שאני הכי רוצה בחיים זה לחיות בגולן או בגליל ולכתוב. כשהוא עמד לצאת לקחתי שבועיים חופש והתחרפנתי לגמרי. איכשהו שיערתי שזה לא בריא לנפש, להוציא ספר, אבל לא ידעתי עד כמה. הייתי אמור להיות מאושר, וכל כך שמחתי לחזור ולהיות פקיד, איש שגורב את הגרביים שלו כל בוקר באותו סדר, עבד של פגישות. כמעט כמו תלמיד".כמעט כל סופר מדווח על מצבים פיזיים ונפשיים לא לגמרי נעימים סביב הולדת היצירה החדשה שלו. גם ותיקים ומנוסים. ברוך הבא למועדון, ואיך לא ידעת?
"חשבתי שלהוציא ספר זו חוויה שמחה. בסך הכל הייתי בר מזל, הביקורות לא הרגו אותי, הספר התקבל פה – ולרגע אחד לא הצלחתי להיות מאושר, כאילו הבלוטה שמשחררת את הפיוז של האושר נדפקה. כשדב אלפון, העורך הראשי של ההוצאה שלי, התקשר לספר שאנחנו ברשימת רבי המכר – לא הצלחתי להרגיש כלום".
וזו היתה רק ההתחלה: הנה, פרס ספיר. הבלוטה חזרה לתפקד?
"לא, מה פתאום. זה היה נחמד מאד להיות מועמד, אבל הסתכלתי קצת על הסקנדלים שהיו בשנים האחרונות סביב הזוכים, ובשנייה שהכריזו עלי נראיתי כמו ילד שחנות צעצועים שלמה קרסה עליו. כאילו שנפלו עלי מגדלי התאומים –
סליחה, לא הגזמנו קצת בדימוי?
"אה, כן. נשאיר את החנות צעצועים, בסדר?"
נשאיר. אל תדאג.
"מה שרציתי לומר זה שהחוויה פשוט היתה גדולה מדי. מהר מדי, יותר מדי".
וזו היתה רק ההתחלה, כי פתאום הורידו על הספר הזה מלחמה שלמה.
"עוד לפני המלחמה, חצי שנה קודם, נהרג יונתן עברון, שאמא שלו שומרת איתי על קשר עד היום ואני הולך לפגוש את הצוות שלו עוד מעט. זה קשה, כי בעצם אין לי יותר מדי נחמות בשביל האנשים האלה, זה קשה אבל אני מרגיש שזה עושה ממני בן אדם יותר טוב ואני פשוט חייב, חייב. וזה לא נגמר: בשבועיים הראשונים של המלחמה נהרגו ארבעה חיילים שקוראים להם יונתן, כמו הגיבור שלי. החברה של יונתן הדסי, חייל ממגל"ן, הקריאה קטע מהספר בטקס לזכרו. מפקד של חייל שנהרג בטנק הראשון, ביום הראשון למלחמה, מתקשר לספר לי שמצא את הספר עם סימניה על המיטה של החייל הזה. פתאום, בלי שבכלל רציתי את זה, אני והספר מחוברים לחיים של אנשים במקום הכי שחור שלהם, פתאום הדבר הראשון שקופץ להם לראש בלוויה זה הטקסט שלי, ואני באמת לא התכוונתי, לא ככה".
ופתאום שוכחים לך ש"אם יש גן עדן" הוא גם ספר מלחמה שצוחקים כשקוראים בו, רווי הומור מקאברי אבל גם ילדותי של חיילים.
"כשכתבתי, הייתי מודע היטב לרגעים הקודרים, אבל חשבתי – אני עדיין חושב – שכתבתי ספר אופטימי, שמתרחש אמנם במלחמה ובמבצר צלבני, הבופור, שהוא סוג של מצדה, אבל להיפך: בסוף לא מתאבדים עליו. בסוף בוחרים בחיים ומפוצצים את המבצר וקמים ועוזבים וזהו, נגמר – והנה, המלחמה משבשת גם את האופן שבו אנשים קוראים את הטקסט הזה".
ואז אתה עומד מול הצורך לחבר הקדשה אישית להורים שכולים שלא הכרת את בנם שנפל. מה מרגישים במצב כזה? מה בכלל אפשר לכתוב?
פרסים
רון לשם הוא הזוכה בספיר
מרב יודילוביץ'
הפרס בסכום 150 אלף שקל יוענק ללשם על ספרו "אם יש גן עדן". "אני מאוד מקווה שהפרס הזה יעזור לי להגשים את חלום הכתיבה", אמר הזוכה
רוצה לחזור לכתיבה אופטימית
רגע לפני שאתה מתנתק, תנסה להסביר את ההיבט הנבואי שקוראיך הצמידו לספר?
"ב-24 במאי 2000 יצאנו מלבנון. תוך שלושה ימים נמחקו 18 שנה מן התודעה, אי אפשר היה אפילו למצוא ידיעה קטנה על לבנון בעמודים האחוריים של העיתונים. למה? כי ברחנו לגמרי, כמו שאנחנו בורחים תמיד, מטיפול בכאבים של ההווה והעבר הקרוב. גם ברמה העיתונאית ובטח שבספרות, נוח לנו – כחברה – לטפל בכאבים הישנהים של העבר, שוב שואה, שוב גולה. אפילו למלחמת לבנון של שנות התשעים הספרות לא התקרבה, לא נגעה. אני נגעתי. רציתי לשרטט בצורה הכי פלסטית את הצבעים והריחות של המלחמה המאד שונה הזאת, המלחמה העגומה של דור אחר שמדבר שפה אחרת, ולשמוע ולכתוב את הקול שלו. אלה לא החיים שלי והחוויות שלי, וכשאני כותב דמויות אני חי את החייים שלעולם לא אצליח להיות ולא יהיו שלי, אבל אני מניח שאם יעשו לי בדיקת פוליגרף וישאלו אם שירתתי בבופור, ואני אגיד כן – מבחינת המכשיר אני אצא דובר אמת".
ואולי מכאן, דווקא מן הכשרון לתאר את אימת המלחמה, את העליבות הנוראה שלה בצד השתטות-הנעורים של הגיבורים שלך שהם עדיין ילדים – אולי מכאן נובע ההדהוד העצום של הספר בזמן המלחמה, וגם שלך כיוצר שלו: רון לשם, נביאה של מלחמת לבנון 2006?
"לא טוב לי עם זה. ממש, ממש לא רוצה להיות שם".
למה? נבואה היא אגו טריפ פראי, ודאי טוב יותר מכתיבה.
"זה המקום האחרון שאני רוצה להיות בו, לא שם ולא בכיכרות ולא כדובר של רעיונות גדולים. אולי כשתהיה לי הבלורית הכסופה של עמוס עוז וקצת מן ההישגים שלו ואם יבקשו ממני אז, אולי. לא עכשיו, כשכל מה שאני רוצה זה לחזור לכתיבה אופטימית. יש לי המון מה לומר על החברה הזאת, ועל הדרך שבה אנחנו שולחים ילדים למות בכל סיבוב בתוך עננה של סתמיות, אבל אם אומר את הדברים אעשה את זה רק בתוך סיפור, ובין השורות שלו. אני לא יכול ללעוס את הדברים בכוח ובציבור, אני לא מאמין בכוח ובאפקטיביות של עצומות סופרים בזמן מלחמה, ולקח לי שבועות להבין בכלל מה קורה, וששוב אנשים מתו בסתמיות מוחלטת, במדינת ילדים-חיילים בלי מבוגר אחראי, שבה האליטות הפוליטיות והבטחוניות עוסקות רק בהישרדות האישית שלהן ומנציחות מדינה מופקרת, בלי שום נורמות של שכר ועונש".
בדרך שלך לאליטה התרבותית, אתה רואה אלטרנטיבות שזו יכולה להציע?
"אני רואה חובה. חובה אקטיבית ממש לא לברוח מן החיטוט בחיים שלנו כאן דרך הכלי החזק, הנפלא הזה שנקרא סיפור. וצריך לספר אותו ולא לברוח, לא ממלחמת יום כיפור ולא מהאינתיפאדה ולא מלבנון. אי אפשר להישאר לנצח בשואה, בגולה או באינטימיות של הזוגיות וככה לסכם את האמירה של הספרות העברית על המקום שבו היא נוצרת".
ודווקא בספרות?
"בעיניי היא עדיין כלי מאוד אפקטיבי להשפיע על עיצוב תודעה לאורך זמן".
ודאי לא אפקטיבית כמו הבית המקצועי הנוכחי שלך, טלוויזיה מסחרית. ודווקא בה עוסקים בעיקר בהרדמת התודעה.
"לא, לא בהכרח. בכל המקצועות שמשכו אותי עד כה רציתי לגעת באנשים וברגשות, וכשיש לך כלי שבזכות התמהיל שלו, שמכיל המון דברים, אתה יכול לעצב לגיטימציה ודה-לגיטימציה לתופעות ולהגיע להיקפי חשיפה עצומים, אני לא מאמין בהרדמה אלא בכוח של אנשים טובים שיכולים להשפיע על התמהיל –"
היי, אתה נשמע ממלכתי כמו הערוץ שלך, וכעיתונאי מנוסה ודאי תיזהר ממילת ביקורת על אדוניך, אז בוא נציע לך פנטזיה במקום זה: מה תעשה ביום שאחרי הסמנכ"לות?
"ברגע שאני יכול אני מעתיק את החיים שלי לצפון. לפעמים אני מרגיש חלול לגמרי בתל אביב, ואני צריך לנשום אוויר אחר וריחות אחרים. לגליל או לגולן, כל עוד נהיה בגולן. יש בפנטזיה הרבה ציונות וקצת רומנטיקה חקלאית, אבל לא תמיד אני מצליח לשכנע את עצמי בנכונות שלה, ואז אני פשוט חוזר לכתוב, חוזר אל המבצר של הבית, אל הדבר הבא שיהיה, אני מקווה, אופטימי הרבה יותר".
"אם יש גן עדן", מאת רון לשם, הוצאת זמורה ביתן
"אם יש גן עדן". תופעה
עטיפת הספר
מומלצים
