ממשה עד אהוד

כעולה חדש שהגיע לישראל בשנות התשעים, במהלך העלייה הגדולה מאתיופיה, אני נרגש בכל יום שאני מתהלך בארץ הזו. לעתים אני שואל את עצמי איך זכיתי דווקא אני לעלות לארץ ישראל, כאשר צדיקים ממני פיללו וייחלו לכך. את התחושה הזו יכול להרגיש רק אדם שנולד בגולה וחי בין הגויים דורות רבים. רק אנשים אלו יכולים להעריך את קיומה של מדינת ישראל ואת חשיבותה לעם היהודי.

שמות הגנאי להם "זכינו" בגולה הלכו עליי אימים כל תקופת הילדות ועד היום. קראו לנו "יהודי בעל הזנב", "טורפי אדם", "מוצצי דם", "מוטציות" ועוד. אך למרות זאת לא הסתרנו את יהדותנו והמשכנו לשמור עליה בגאווה. ידענו והערכנו את הזכות הגדולה להיות חלק מעם מפואר. על-כך שלמו אבותינו ברחבי העולם מחיר יקר - בחייהם.

אין בכוונתי לומר שילידי הארץ לא מעריכים ומוקירים את חשיבותה של המדינה. להפך. הם מחזיקים אותה, נלחמים בחזית ובעורף ומגנים על המולדת בחירוף נפש. הם מלח הארץ. אבל תחושתו של העולה שונה, התרגשות אינה אותה התרגשות.

אתן לכם דוגמה מחיי: בתקופת שירותי הצבאי, כאשר סיימתי יחד עם חבריי לצוות את מסע ההשבעה בכותל בשירת התקווה, עברה בי צמרמורת ודמעות זלגו מעיניי. כשחברי לצוות שאלו למה אני בוכה ניסיתי להסביר להם - והם בתגובה החלו לצחוק. אני בכיתי מסיבה אחת פשוטה. בין רגע הפכתי מנרדף בגולה ללוחם בצבאו של העם היהודי בארץ ישראל. המחשבה שדויד המלך עמד בחלקת אדמה אליה הגענו גרמה לי לתחושה של שייכות, של חזרה לבית האמיתי שלי. לכן התרגשתי ובכיתי דמעות של שמחה, של אושר, של אהבה.

כילד שעלה בגיל תשע לישראל, מדבר רוב הזמן כצבר, שירת ביחידה מובחרת ואף הגיע לדרגות קצונה בצה"ל, אני רואה את שירותי בסדיר ובמילואים כזכות גדולה שנפלה בחיקי ולא כחובה. עבורי להיות אזרח במדינה היא גאווה שאין מילים בפי לתארה, למרות כל קשיי הקליטה בארץ, והם קשים מאוד. כשאני סופר את שנות קיומה של מדינתנו אני מגלה שהיא צעירה אפילו יותר מאימא שלי, וזה דבר נוסף שגורם לי להתרגש. המחשבה שבקרבנו חיים אנשים שלקחו חלק בצירי הלידה של ישראל לא מרגשת אתכם?

בתקופה האחרונה השאלה שמטרידה רבים מאזרחי המדינה ואותי היא מה הלאה? איך נשמור על ישראל שלנו באחריות, בנאמנות ובמחויבות גדולה? מי יוביל את העם בתקופות הקשות שהעתיד צופן לנו? קשה להתעלם משכנינו שמשחיזים חרבות בכל פעם שהם שומעים את המילה "ישראל", ועושים זאת בגלוי וללא פחד. הם רק מחכים להזדמנות ששומר ישראל ינום. עם ישראל זקוק למנהיגים טובים ואחראים יותר מתמיד. העם ישנו, הוא רק צריך מישהו שיוביל אותו.

אני רוצה להזכיר לעם ישראל שאת המדינה לא הקימו בני דורנו, דור נפלא שיכול אפילו לעלות על קודמו, דור שנקרא לדגל ועושה מאמצים עילאיים על-מנת לשמור על הנכס שקיבל בירושה. אבל מדינת ישראל קיימת בזכות הדורות הקודמים,

 אנשים שנלחמו בגבעות ובשבילים, שהפכו כל אבן שעמדה בדרכם כדי להביס את האויב האכזר והמר כדי להשיג עצמאות.

בתקופת מלחמת העצמאות חיו בישראל פחות מ-700,000 יהודים, והם ניצחו את מדינות ערב בקרב ההישרדות בזכות התעוזה והאמונה. דור של לוחמים, דור של גיבורים חי אז. דור שידע להזיל דמעה כשראה את הדגל מתנוסס ושמע את ההמנון מתנגן לו ברקע. מהדור ההוא אנחנו קיבלנו במתנה מדינה, שהם שילמו עבורה את המחיר היקר מכל. ואלה מהם שעדיין נותרו בחיים? שכחו אותם מזמן. הם רואים את האימפריה שבנו מתפוררת לאט-לאט אך בטוח. הם יצרו את מיתוס החייל הישראלי הבלתי מנוצח, ומה אנחנו מעבירם לדורות הבאים?

בזמנם, האימהות היו עסוקות בעידוד הבנים להתגייס לשרת את המדינה, והאבות היו עסוקים במלחמה על החופש והעצמאות של העם היהודי. ואילו בדורנו שלנו חלק מהאימהות מבריחות את בניהן לחו"ל בזמן המלחמה, כאילו שנסראללה יבוא להילחם במקומם. אלה שלא הצליחו להבריח את בניהן עסוקות בקניית אפודי מגן, כאילו שצה"ל לוקח את הבנים במטרה להרוג אותם. חלק מהאבות קורא לבנים לסרב פקודה ואפילו לא ללחוץ את ידו של המפקד העליון של צבא העם היהודי. והבנים בוכים על-כך שלא אכלו מספיק וקוראים להעמיד לדין את מפקדם. אלוהים, לאן היגענו?

אל תבינו אותי לא נכון. כפי שציינתי לעיל הדור הזה הוא דור נדיר, אך הוא זקוק להכוונה. להנהגה. אומרים תמיד "אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה", ואני אומר: "אמור לי מי הם מנהיגך ואומר לך מי אתה". האם מנהיגינו משקפים אותנו? האם העם היהודי יכול לומר שאלה הם מנהיגיו? האם ניתן לחנך את דור העתיד בהשראת ההנהגה הזו?

ראש הממשלה בחקירה; הרב הראשי לישראל בחקירה; נשיא המדינה חשוד בהטרדות מיניות וגם הוא בחקירה; שרים בחקירה; ח"כים בחקירה; מפכ"ל בחקירה; שרים וח"כים לשעבר ישבו ויושבים בכלא; אנשי ציבור בחקירה וחלקם בכלא. אלוהים, מה קורה כאן?

הגיע הזמן שהעם יקום ויעשה מעשה בנדון. עם ישראל, זעק זעקתך עד שמיים, אולי אלוקים ישמע זעקת בניו ההולכים כעדר ללא רועה במדבר השומם. האם אין מנהיגים לדור הזה? האם אין מנהיג צנוע, צלול, אכפתי, נאמן, מבין, אוהב הארץ ולא מרבה בנשים, שאינו רודף אחר כסף וכבוד? מחל לנו מלכנו, אבינו שבמרומים, כי מנהיגינו חטאו ולא אנחנו (במחשבה שנייה, גם אנחנו).

העם היהודי ידע להצמיח מנהיגים ומחנכים במשך דורות רבים, ממשה ועד אהוד. אבל כעת נשארנו במערומינו, ללא הנהגה. ישנם מנהיגם ראויים, חלקם בכנסת, חלקם מתהלכים בינינו ברחוב, צעירים ושאפתנים במיוחד, אך הם נבלעים בהמון וקולם לא נשמע. הם התקווה היחידה אך הם עדיין לא מובילם את העם, ואני חושש שכאשר שהם ייקחו את המושכות לידיהם יהיה זה מאוחר מדי. 

אני, האזרח הקטן, לא ישן טוב בלילה, חושש לקום בוקר אחד ולא למצוא מדינה יהודית. אני מפחד לאבד את הבית בפעם השלישית. היסטוריונים ידעו לומר שהשלטון הארוך ביותר של העם היהודי בארץ ישראל ארך פחות מ-80 שנה, וגם זה היה 200 שנה לפני הספירה. תעשו את החשבון בעצמכם: לפי ההיסטוריה יש לנו פחות מ-20 שנה לשלוט בארץ ישראל כעם. כל הסימפטומים מוכיחים זאת. הסביבה העוינת, השנאה בעם, היעדר ההנהגה, החומרנות, האדישות למתחולל סביבנו. ואנו, שיכורים מכסף, מכוח, כאילו אין מחר, מתעלמים.

בוקר טוב עם ישראל. צריך להתעורר, אחרת שוב נמצא את עצמנו מזדקקים לחסדי אומות העולם. ואני, האזרח הקטן, מפחד לחזור לגולה. אם זה יקרה, מתי בכלל נראה שוב את העם היהודי חופשי ועצמאי? בעל ריבון, המנון ודגל? הלוואי ואתבדה.

קשה לי להאמין שיקום עוד דור שידע מהן ערכיות ופטריוטית, דור שיסכין להקריב עצמו למען מטרה נעלה. זה לא יקרה מכיוון שהדור הנוכחי ברובו לא מחונך למצוינות. אינני מתכוון למצוינות מספרית בלימודים, אני מתכוון להצטיינות ערכית, לאהבת האדם, המולדת, הדגל, למוסר ומצפון. מי שיביאו את הניצחונות הבאים במלחמות הבלתי נמנעות הם אלה שיתחנכו על ברכי ערכים ואהבת הארץ. אין עתיד לקיומו של שום עם בעולם, חזק ככל שיהיה, ללא הערכים הבסיסיים האלה, ודור שלא גדל עליהם לא יוכל לחנך גם את ילדיו.

את המלחמה הבאה יכריעו מי שהתחנכו על מורשת התנ"ך, משה רבנו, בן גוריון, בגין, הרצל, אבא מהרי, ז'בוטנסקי , רבין, יונה בוגלה, אריאל שרון, ועוד רבים וטובים. לא אלה המתחנכים על ברכי הארי פוטר, סופרמן, נינט טייב, יהודה לוי וג'קו אייזנברג, שאין לי כל כוונה לפגוע בכבודם.

אני יודע שהתקופה שונה וכמוה גם החשיבה משתנה עם הזמן, אך הערכים הבסיסים צריכים ללוות אותנו כעם. מחובתנו להשתמש בהם על-מנת לשרוד. משהו חייב להשתנות אצלנו. ומהר. אסור לנו להירדם בשמירה על הבית. אנחנו המדינה היחידה שנמצאת בסכנה קיומית, יומיום, אבל הסכנה הגדולה ביותר לקיומנו היא אנחנו.

לעתים, גדולתו של מנהיג היא היכולת להגיד "אני לא יכול". זה רק מראה עד כמה הוא ראוי לתפקידו. הבה נלמד מבן גוריון, שב-16 ליוני 1963, כאשר בעקבות פרשת לבון הרגיש שהוא מאבד את אמון העם, קם ועזב את כיסא ראש הממשלה. הוא עשה עבודה פרלמנטרית כאחרון הח"כים ושירת את המדינה ואת העם בדרך שראה לנכון. העם החזיר לו את אהבתו ואת אמונו המלא במשך השנים שעברו עד פרישתו מהחיים הפוליטיים.

עתיד העם היהודי ועתידה של ארץ ישראל מחייב לנהוג כך. אני רק מקווה שמנהיגינו כיום יודעים איזו זכות ניתנה להם, הזכות להנהיג את העם היהודי בארץ ישראל. אין זה דבר פשוט, זו ברכה מאלוקים וצריך לדעת להשתמש בה נכון. אני מאחל לכל אזרחי המדינה שנה טובה ומוצלחת, שנה שבה נהיה סבלניים וסובלניים איש לרעהו. אני מייחל שאלוהים ישמור לנו על המדינה וייתן את התובנה, התבונה והחוכמה למנהיגינו.

• גדי יברקן הוא פעיל חברתי, מחבר ספר השירה "מתחיל מהתחלה" וסטודנט למשפטים