ליישב את הנגב בתבונה

מערכת הביטחון, ובכלל זה אגף התכנון של צה"ל, שוקדים זה זמן רב על תכנית רב-שנתית לפריסת צה"ל בנגב, שנועדה להתבצע עד שנת 2025. היעד המרכזי של התכנית הוא צמצום הנוכחות הצבאית בערים הגדולות במרכז הארץ ובקרבתן, חיסול שורה ארוכה של מחנות גדולים והעתקתם לנגב, וחיזוק הנגב, תוך הפחתת הלחץ האורבני על לב המדינה. פעולות אלה תאפשרנה למערכת הביטחון להכניס בצבא שינויים מבניים וארגוניים מרחיקי לכת, לשדרג את התשתיות ביחס לתשתיות הבריטיות המיושנות והקורסות, לקיים חיסכון ניכר בכוח אדם ולפעול ליצירת צבא מקצועי, חכם וקטן יותר בהיקפו.

לאחר הנסיגה המשמעותית מחצי האי סיני, אשר הושלמה ב-31 במרץ 1982, נאלצה מערכת הביטחון להסיג גם את שטחי האש הנרחבים שעמדו לרשות הצבא במרחבי סיני אל תחומי הארץ. לפיכך תופסים היום שטחי האימונים והאש כ-1/3 משטח מדינת ישראל: בצפון הם תופסים 11% מהשטח, במרכז 14% מהשטח, ודרומה לקו הרוחב של באר שבע - %57 מהשטח! על אף השימוש הנרחב שעושה הצבא בסימולטורים ובאמצעי הדמיה למיניהם, המאפשרים תרגולות "יבשות" של לוחמים ביחידות ובחילות השונים, מתברר כי אין דרך אחרת אלא להמחיש ללוחם באשר הוא – איש חי"ר, שריונאי, טייס קרב, תותחן או מפקד בכוחות משולבים - את תמונת הקרב האמיתית. תמונה זו נוצרת רק בשימוש באש חיה. לפיכך, שטחי האש עצמם דורשים 60% מכלל השטחים הדרושים למערכת הביטחון; 21% נוספים הם שטחי טיסה נמוכים; מתקנים ביטחוניים גוזלים 7% מהשטח, ו-12% הנותרים הם אזורים בעלי מגבלות בנייה בגלל קרבה לשדות תעופה.

אילו בסיסים מיועדים לסגירה ולהחזרת הקרקע שעליה הם יושבים למדינה, קרי, למנהל מקרקעי ישראל, אשר ינסה לשווקה כדי לסייע במימון תכניות ההעתקה? מחנה 21 בכפר יונה, מחנה סירקין, כל מחנות גלילות ורמת השרון, מחנה גנים ברמת גן (בסיס השלישות הראשית), שדה דב בעבר הירקון, בח"א 27 הצמוד לנתב"ג, מחנות צריפין, מרבית בסיסי תל השומר, מטווח ראשון לציון ומחנות ביל"ו.

הרכיב הראשון של התכנית כבר נמצא בשלבי ביצוע מעשיים: סגירת בסיס חיל האוויר 27 שבמתחם נמל התעופה בן גוריון, והעתקת כל היחידות שבו לשדה נבטים. מדובר בעיקר בטייסות תובלה וביחידות מבצעיות אחרות שעבורם נדרש מסלול המראה נוסף, מסלולי גישה ושורה שלמה של מבני מבצעים, תחזוקה ומגורים עבור סדר כוחות כולל של 1,400 אנשי צבא, כרבע מהם אנשי קבע. כתוצאה מכך יהפוך שדה נבטים, עד להשלמת ההעתקה בשנת 2009, מבסיס בגודל בינוני לכנף.

היסטוריה של שיקולים סביבתיים

המתכננים, בחפשם אחר הליכי התכנון והחשיבה לזיהוי אתרים מתאימים להקמת הבסיסים, שקלו 11 אזורים אפשריים. הם הביאו בחשבון גורמים סביבתיים כגון ריכוז מתקנים פולטי קרינה אלקטרומגנטית במרוחק ממקומות יישוב; טיפול מרוכז ונאות במי ביוב, תוך ניצול שניוני של השפכים המטופלים; ורמת נגישות, הקשורה לקרבה לעורקי תחבורה ארציים - כביש מספר 6, הכפלת דרך 31 (להבים–תל שוקת–ערד–שפך זוהר); חיבור דרומי של בסיס נבטים למסילה הכפולה באר שבע–דימונה, ועוד.

כפי שנראים הדברים כיום, תמוקמנה חלק מהיחידות באזור אוּרים במערב הנגב. אחרות ימוקמו בצמוד לבאר שבע עצמה וברצועה שבינה לבין תל שוקת ולקיה, בסמיכות לפארק התעשיות עתירות הידע של היישוב עומר. גוש בסיסים ימוקם מצפון לבסיס נבטים, ואילו עיר הבה"דים (בסיסי ההדרכה) מתוכננת לקום בצומת הנגב, במקום שבו יוצאת דרך מספר 224 לירוחם מדרך מספר 40 מבאר שבע למצפה רמון, 20 ק"מ מדרום לבאר שבע.

פרשת העתקת עיר הבה"דים מריכוז מחנות צריפין, ובפי הבריטים סרפנד – על שם הכפר הערבי הסמוך - לנגב, החלה לפני למעלה מ-40 שנה. בשנת 1966 הועתק ראשון הבסיסים: בית-הספר לקצינים, בה"ד 1, הועתק ממחנה סירקין למרחב שבין הר אריכא למצפה רמון. שאר בסיסי ההדרכה (בה"ד 4, בה"ד 3, בה"ד 13, בה"ד 14 וכו') היו אמורים, על פי התכנון, להיפרש מערבה ממנו. מלחמת ששת הימים שיבשה את התכניות והובילה את צה"ל למקם את בסיסי ההדרכה במרחבי השטח של יהודה ושומרון, ובראש ובראשונה בה"ד 4 בבית-אל ובה"ד 3 במחנה חורון הסמוך לשכם.

בעקבות הנסיגה מסיני במחצית השנייה של שנות ה-70 הוסגו לנגב גם שדות התעופה הצבאיים – איתם, רפידים, עציון ואופיר - ותחתם הוקמו שלושה שדות חדשים: רמון, עובדה ונבטים. במערב הנגב הוקמו בסיסי צאלים ואורים, ודרומה משם על ציר ניצנה-קציעות מערך בסיסי תותחנים, חי"ר ומודיעין, בעוד השריון וההנדסה התפרשו בנגב הדרומי. בראשית שנות ה-80 הוקם בית-הספר המרכזי למקצועות החי"ר (ביסל"ח) בקרבת העיירה ירוחם. בפועל התברר, כי ההשפעה האורבנית של כל המערך הענק של הבסיסים הצבאיים על יישובי הקבע בנגב היתה בטלה בשישים. אפילו מעט המשפחות מבין משרתי הקבע של חיל האוויר בבסיס רמון ובבסיס סמוך, שהתגוררו בשכירות במצפה רמון – עזבו.

הצמדת הבה"דים לישובי הקבע

מכאן המסקנה, שכדי להשיג את המטרה של חיזוק הנגב מבחינה אורבנית ודמוגרפית, יש להצמיד את הבסיסים בכלל, ואת עיר הבה"דים בפרט, לאחד מיישובי הקבע העירוניים הקיימים במרחבי הנגב כבר עשרות בשנים, ולא לפזרם במרחב שבין היישובים. גם כאן תופס הכלל של פיזור תוך כדי ריכוז, ובראש ובראשונה מדובר בחיזוקה של בירת המטרופולין הדרומי – באר שבע. זוהי אולי אחת ההזדמנויות האחרונות לתת זריקת עידוד דמוגרפית לעיירות הנגב. ההזדמנות הקודמת, שהוחמצה בחלקה, היתה קליטת גל העלייה במחצית הראשונה של שנות ה-90 של המאה הקודמת.

גם מערכת הביטחון ערה לגורם זה, שכן חלק לא מבוטל מאנשי הקבע, במיוחד בחילות המודיעין, התקשוב והלוגיסטיקה, ואפילו חיילי החובה – לא יישארו בנגב, אף לא ללינת לילה, אם לא יוצעו להם גם איכות חיים ומגוון פעילויות תרבותיות הולמות. את כל אלה יכולה בינתיים להציע רק באר שבע עצמה. כאמור, רמות המינוע הצפויות של אוכלוסייה זו, נוסף על קיומה של רכבת מהירה ויעילה בין בירת הנגב לגוש דן, עלולות לגרום לאנשי הקבע להשאיר את משפחותיהם בגוש דן, ולפעול בבסיסי הנגב כיוממים (commuters).

לפיכך יש להעדיף את התכנית המקורית, שהצמידה את עיר הבה"דים למצפה רמון. כחלופה בעדיפות שנייה ניתן לבחור באתר ביסל"ח הסמוך לירוחם, כאשר מגורי המשפחות יקומו בירוחם, הזקוקה לתוספת אוכלוסייה כאוויר לנשימה. צומת הנגב הוא בכל מקרה בבחינת "שום מקום", שחבל לקלקל ולמקם בו את ריכוז הבסיסים, וזאת עוד טרם התייחסות כלשהי למכלול ההשפעות הסביבתיות השליליות של אזור התעשייה הסמוך של רמת חובב על הבסיסים. גם אם מדידות של תנועת המזהמים מרמת חובב תראינה שצומת הנגב נקי כליל מהשפעות סביבתיות שליליות, אין שום סיבה שבעולם לתכנן ולהקים בעשור השני לאלף השלישי עיר בה"דים בצל אתר הפסולת הארצי, ובסמוך לאחד מאזורי התעשייה היותר בעייתיים שבמדינה.

נשוב לרגע לשורש הדיון הגורס הוצאת הבסיסים הצבאיים מאגד הערים גוש דן. מהבחינה הסביבתית גרידא, מוטב שלא להוציא את בסיסי ההדרכה ממחנות צריפין. לאחר שנעקרו מרבית הפרדסים באזור ראשון לציון-באר יעקב-רמלה, נשארו מחנות צריפין הריאה הירוקה היחידה של דרום-מזרח אגד הערים גוש דן (וקטני האמונה מוזמנים להתבונן בתצלומי אוויר). אין להקל ראש בערכם הנדל"ני של מקרקעי המחנות, אך יהא זה גבוה ככל שיהיה – אסור למכור שטחים אלה בנזיד עדשים ולהפכם לנדל"ן מניב. בתוך תחום השטח העירוני של העיר הרביעית בגודלה במדינה, ראשון לציון, יש די והותר שטחים מוזנחים או כאלה התפוסים בדלילות, בעיקר באזורי תעשייה ישנים, המספקים די והותר פוטנציאל פיתוח, מבלי לפגוע באיכות הסביבה של האזור כולו עקב החנקתו האקולוגית.

קיימת אפוא סתירה ברורה בין העדיפות האקולוגית – השארת הבסיסים במקומם בשל בינוי דל צפיפות וריכוז גבוה של צמחייה - לבין המטרה של חיזוק הנגב והפחתת הלחץ האורבני בגוש דן רבתי, שאותן ניתן להשיג רק על-ידי הצמדת הבסיסים לריכוזי אוכלוסייה גדולים, ולא לסתם צמתים במערך הדרכים, כדוגמת צומת הנגב.

חז"ל אמרו: סוף מעשה במחשבה תחילה. יש לברך את מערכת הביטחון על החשיבה ארוכת-הטווח, ובד בבד להזהירה מפני ביטחון יתר, יהירות והתנשאות. עוד בדיקה, ועוד בחינה ואוזן כרויה לרחשי לב של אנשי מקצוע מתחומי חשיבה שונים, לא תזיק. את פירות הביאושים של הטעויות והמשגים של היום עלולים לאכול בני הדורות הבאים.

דניאל מורגנשטרן הוא יועץ כלכלי וסביבתי ומתכנן אורבני.