זה מחמיר מאוקטובר לאוקטובר
כשמדובר בדם ערבי, אין כתבי אישום, אין דין ודיין. אחרי שש שנים של המלצות והבטחות, הוסיפה המלחמה עוד צלקת
שש שנים חלפו מאז אירועי אוקטובר 2000, במהלכם נהרגו 12 אזרחים ערבים ותושב עזה מאש שוטרים וצלפים. שלוש שנים עברו מאז פורסמו מסקנות ועדת אור, וכשנה מתוצאות החקירה של מח"ש, שנפתחה מחדש בעקבות הלחץ הציבורי. אבל היום, אחרי שנים של סערת רוחות כאב, מצבור של פרשנויות, ציפיות, מסקנות, המלצות והבטחות, לא רק שלא התקדמנו לקראת השוויון המיוחל, אלא נסוגונו לאחור: על פי נתוני מרכז "מוסאוא", מאז אוקטובר 2000 נהרגו עוד 20 אזרחים ערבים מאש כוחות הביטחון הישראליים. והמלחמה האחרונה הוסיפה עוד צלקת אחת, שהעמיקה את השסע בין האוכלוסייה היהודית לערבית בארץ הזאת.
גם המלחמה בלבנון וגם אירועי אוקטובר 2000 מאופיינים בשימוש מהיר בכוח. זו הייתה ונותרה האופציה הראשונה ובעצם היחידה בארסנל האפשרויות של הממשלה וזרועותיה, בכל הקשור לערבים מבית ומחוץ. שום לקח לא נלמד, המדיניות העוינת כלפי הציבור הערבי שרירה וקיימת כחלופת התנהלות בלעדית. דוגמה עדכנית בולטת היא תגובתו האוטומטית של ראש הממשלה לאיתותים האחרונים מסוריה בדבר מוכנות להגיע להסכם שלום.
הקו המקשר בין ההתנהלות סביב אוקטובר 2000 ומלחמת לבנון השנייה נוגע לוועדות החוקרות. ועדת אור לא הצביעה על אשמים ישירים, והמלצותיה בדבר שינוי המדיניות המפלה בעליל של ממשלות ישראל נגנזו (גם אלו שלכאורה אומצו, לא יישומו מעולם). ניתן להניח שגורלן של ועדת וינוגרד ושאר ועדות הבדיקה/הבדיחה/הבריחה שהקים אולמרט לא יהיה שונה. מזמן התרגלנו כי תפקידן של הוועדות אינו לבדוק באמת, להצביע על כשלים בתבניות החשיבה הבסיסיות ולהביא לשינוי מדיניות חיוני. בעצם ברור לכולנו שתפקידן של ועדות אלה, כמעט במוצהר, הוא לטאטא ולמסמס סוגיות חשובות והרות גורל. גם הפעם לא יחול שינוי מהותי, אלא אם תשתנה כאן התרבות הפוליטית לעומקה. אף ועדה לא תהיה אפקטיבית, כל עוד לא תבחן את ההשלכות של קונספציית הכוח בה שרויה המדינה.
האוכלוסייה הערבית בישראל - גם אם יפתיע הדבר חלק ניכר מהקוראים היהודים - חיה בתחושת איום מתמדת. מדובר לא רק בדברים "פרוזאיים" כמו מקור פרנסה, בריאות ותוחלת חיים (נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על גידול בפער בין תוחלת החיים של היהודים והערבים בישראל), אלא גם בסכנת חיים של ממש: מבין 33 מקרים של הרג אזרחים ערבים בידי שוטרים וחיילים בשש השנים האחרונות, רק אחד הגיע להעמדה לדין. ככל שמדובר בדם ערבי, אין דין ואין דיין.
את שאיפתו של הציבור הערבי לחיות בשלום - כן, שלום אזורי, הכולל גם את סיום הכיבוש של העם שלו - בביטחון אישי וחברתי ובשוויון לאומי ואזרחי, כשלה ממשלת ישראל לספק, וגרוע מכך: נראה שהיא כלל אינה מעוניינת לספק. אירועי אוקטובר 2000, כמו גם המלחמה האחרונה, חייבים היו להביא למסקנה ההגיונית, שהעוינות, הכוח והשנאה אינם הדרך לתיקון היחסים עם הערבים בתוך ישראל, וגם לא להשגת פיתרון לסכסוך האזורי. רק הידברות מתוך יחס של כבוד וקבלה תביא לשלום אמיתי עם הערבים מבפנים ומבחוץ; שלום שישים קץ לכל הפחדים והאיומים באזור.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
