אלופים לא ראויים
"אילו הודיע רון-טל על פרישתו ואז היה מתראיין ומשמיע את טענותיו – ניחא. אבל השתלשלות האירועים מזכירה התנהגות של תלמיד שסרח, נתפס, נתקף בפאניקה וברח מבית הספר, כשנקרא לשיחה עם המנהל". רון בן ישי על אלופים שאינם כשירים להכין את צה"ל למלחמה הבאה
פרשת האלוף רון-טל היא סימפטום נוסף המעיד על תחלואי שדרת הפיקוד הבכיר של צה"ל. התופעה של קצינים בכירים בשירות פעיל הרצים לתקשורת למתוח ביקורת עוד לפני שמיצו את הערוצים המקובלים שעומדים לרשותם חייבת לעורר דאגה.
ספק אם אותם קצינים בכירים, שסף התסכול שלהם נמוך ואינם מכבדים את נורמות ההתנהגות המתחייבות ממעמדם ומהעובדה שהם לובשי מדים, היו ראויים מלכתחילה להוביל חיילים למלחמה. הבעיה אינה נעוצה במה שאומרים אותם אלופים, תתי-אלופים ואלופי-משנה, אלא ה"איך" ו"מתי".
כל החלטה, מדינית או צבאית, שיש לה השפעה ישירה על תפקודו של צה"ל במלחמה היא מעניינם של המפקדים הבכירים של צה"ל, ולגיטימי להעלותה במסגרת הפקת לקחים מהמלחמה. כך גם טענתו של האלוף רון-טל כי החלטת הממשלה בראשותו של אריאל שרון להטיל על צה"ל את ביצוע פינוי התושבים מרצועת עזה גרמה לכך שהצבא לא היה מוכן כראוי למלחמה בלבנון.
פעולה פחדנית
אילו העלה האלוף רון-טל טענה זו במסגרת כנס הפיקוד הבכיר שקיים הרמטכ"ל מייד אחרי המלחמה, או במכתב לוועדת וינוגרד, לא היה בכך טעם לפגם. זו לא הייתה הבעת דעה פוליטית אלא חוות דעת מקצועית של מי שהיה מופקד על הכנת זרוע היבשה למלחמה. אבל האלוף רון-טל בחר להעלות את הטענה דווקא בראיון לעיתון תנועת חב"ד. תנועה פוליטית, שאנשיה ידועים בהתנגדותם העקרונית והאידאלוגית לא רק לנסיגה מהרצועה, אלא לפינוי שטחים בכלל.
עצם האכסניה שבה בחר האלוף רון-טל להשמיע טענה זו, וסמיכות הזמנים בין פרסום הראיון לבין פגישתו של אלוף בשרות פעיל עם מנהיג הליכוד נתניהו, מדיפה ריח רע של פזילה לזירה הפוליטית - מעשה פסול המעורר חשד שהאלוף ניסה ליהנות משני העולמות: גם מההטבות החומריות הרבות שנהנה מהן אלוף בשירות פעיל, וגם מחופש הפעולה והביטוי שנהנה מהם קצין בכיר שפשט את מדיו.
סביר להניח שהאלוף רון-טל העריך וקיווה שהדברים שאמר בביטאון דל תפוצה לא יגיעו לידיעת הציבור הרחב ולידיעת הממונים עליו. כך לא מתנהג אלוף שאולץ לפרוש מצה"ל בעקבות פרשיית אי-סדרים כספיים שככל הנראה היה מעורב בה.
ההמשך אף מביך יותר. סירובו של רון-טל, קצין בשירות פעיל, להופיע לפגישה עם הרמטכ"ל, ומשחקי החתול והעכבר שניהל עם עוזרו של הרמטכ"ל שניסה לזמנו לפגישה, הם הפרה בוטה של המשמעת הצבאית ונורמות ההתנהגות הצבאיות. העובדה שרון-טל שלח מכתב פרישה לרמטכ"ל שקרא לו לבירור מעידה על חוסר אומץ לב אזרחי – אם לא על פחדנות פשוטה - ועל תחושת אשם של מי שנתפס במעשה לא ראוי.
כמו תלמיד שסרח
אילו הודיע רון-טל על פרישתו ואז היה מתראיין ומשמיע את טענותיו – ניחא. אבל השתלשלות האירועים כפי שקרו מזכירה התנהגות של תלמיד שסרח, נתפס, נתקף בפאניקה וברח מבית הספר, כשנקרא לשיחה עם המנהל. אילו היה טוראי מתנהג כך, רוב הסיכויים שהיה עומד למשפט על סירוב פקודה.
אבל הרמטכ"ל בחר למחול על כבודו ועל כבודו של הצבא ובמקום להטיל עונש ממשי (הערה לתיק האישי או אפילו קנס) על האלוף, החליט רק לקצר את תקופת הפרישה. בכך החמיץ את האפשרות לנקוט באקט מנהיגותי הנחוץ לו כל כך בימים אלה.
אשר לעצם דבריו של רון-טל בדבר הקשר בין מעורבותו של צה"ל בהכנות לנסיגה מהרצועה וביצועה, והכשלים שנתגלו בלבנון - הם ראויים לדיון מעמיק בכל ועדה שתחקור את לקחי המלחמה. חקירה זו תצטרך לענות, בין השאר, גם על השאלה אם הייתה לדרג המדיני והצבאי אלטרנטיבה לשילובו של צה"ל במבצע הפינוי. הרי אפשר לטעון כי היה זה סירובם ההמוני של אלפי המתיישבים ברצועת עזה לציית להחלטות הממשלה והכנסת, שכפה על הקברניטים המדיניים להטיל את מלאכת הפינוי על צה"ל ולהסיט אותו מאימוניו למלחמה. פינוי בסדר גודל כזה היה הרבה מעבר לכוחותיה של המשטרה הכחולה. מה גם שמבחינה משפטית, צה"ל הוא הריבון בשטחים ואחראי לנעשה בהם.
אבל כאמור, לא זו השאלה העיקרית המתעוררת מפרשת רון-טל. השאלה שהצבא חייב עליה תשובה לאור התנהגותם של כמה מבכיריו בעת האחרונה היא: באיזו מידה מודעים הקצינים הבכירים של צה"ל לחובתם לשמש דוגמא אישית, ובאיזו מידה הם כשירים נפשית ומעשית להכין את הצבא למלחמה הבאה.
