כושר רחוב: קרב חרבות בארלוזורוב מול הרכבת
חמושים בחרבות ענקיות ובלחצים של הקריירה התובענית הם נפגשים על מדשאה קטנה בלב תל אביב ומפרקים אחד לשני את הצורה בקרבות ללא חוקים. ולא, הם לא משוגעים כמו שחושבים עוברי האורח הרבים שצופים בהם בתימהון. יש להם אפילו אידיאלוגיה סדורה אותה הם שואבים מסרט הפולחן "מועדון קרב"
אפילו תל-אביבים ותיקים שמורגלים במפגשים עם טיפוסים תמהוניים ומחזות מוזרים, מתקשים לעכל את מה שמתרחש בכל יום שישי במדשאה הסמוכה לתחנת הרכבת ארלוזורוב. בסמוך לאחד מצירי התנועה הכי סואנים במדינה מתקבצים מדי שבוע עשרות אנשים בעלי תחביב יוצא דופן - קרבות חרבות בסגנון ימי הביניים. הם מתחלקים לזוגות, ולעיניהם המשתאות של עוברי האורח שולפים חרבות ענקיות ומאיימות ומתחילים לכתוש אחד את השני ללא רחמים.
לא, לא מדובר בבני נוער משועממים שמחפשים דרך להעביר את הזמן. מאחורי המחזה המסקרן עומדים אנשים מבוגרים, חלקם הגדול בעלי תארים אקדמיים שמועסקים בתעשיית ההייטק. לכן, זה לא מפתיע שמאחורי התחביב החריג שלהם עומדת פילוסופיה מוצקה, שעיר קריה שאובים מסרט הפולחן, "מועדון קרב. אצל כל גבר, הם מסבירים, מבוית ומתורבת ככל שיהיה, חבויה אי שם מתחת לעניבה תאוות הרס בלתי ניתנת לריסון.
שקר היופי
ואכן, בקרבות שלהם שום דבר לא מרוסן. החוק היחיד הוא שאין חוקים. הכל מותר. וכך, באמצע היום, בלב הסיטי של תל אביב אפשר לצפות בתקיפות יפניות, ריחופים סיניים וטכניקות סיף אירופיות. הכל נועד למטרה אחת: להציל את העור שלך ולהרוג את היריב. הידיעה, שכל מכה שהיריבים מנחיתים אחד על השני, הייתה סופנית אלמלא היו החרבות עטופות בשלוש שכבות מיוחדות של הגנה - רק מוסיפה להם אדרנלין.
קבוצת החרבות נוסדה בספונטניות לפני שבע שנים בפגישה מקרית של כמה חבר'ה עולים מרוסיה שהיו מכורים בעבר לאחת מאמנויות הלחימה המקובלות — עד שנמאס להם, כי הכל נראה מלאכותי מדי.
"עסקתי בקיק בוקסינג, בקראטה ובג'ודו", מספר אלכסנדר זשלזניאק, 30, המנהיג הבלתי מוכתר של הקבוצה. התאמנו עם כל מיני כלי נשק, וגם, כמובן, ראיתי סרטי פעולה הכל נראה מאוד יפה, אבל לא ממש שימושי בקרב אמיתי. זה נראה יותר כמו בלט, תנועות יפות, אם אתה מתאמן עליהן הרבה זמן, נראות מאוד מרשים, אבל בתכל'ס הן לא יעזרו לך הרבה מול בריונים ברחוב. זה לא שאנחנו מחפשים ללכת מכות ברחוב, אבל רצינו משהו אמיתי"
הרצון למצוא סגנון לחימה אמיתי דחף את הקבוצה הקטנה לשורה של ניסיונות בקרבות מסוגים שונים, כולל אימונים עם מקלות של מטאטא, שנגמרו עם סימנים כחולים וכמה אצבעות שבורות. אך האדרנלין עשה את שלו, והשיטות החלו להשתכלל. עם הזמן, השמועה על החבורה המשונה שמאפשרת לפרק האחד לשני את הצורה עם מקלות וחרבות החלה להתפשט. האימונים שעברו לפארק ארלוזורוב הפכו לאטרקציה עבור לא מעט אנשים, עולים מרוסיה כמו גם צברים לא מעטים, שחיפשו דרך מקורית לפרוק את הלחצים של החיים התובעניים במאה ה-21. כיום פועלות ברחבי הארץ עוד חמש קבוצות נוספות בירושלים, חיפה, זיכרון יעקב, עפולה ובאר שבע.
עם הזמן, בעקבות מחקרים באינטרנט, התעמקות בספרות מקצועית וביקורים במוזיאונים של נשק עתיק באירופה, מועדון הקרב הישראלי החל גם לייצר חרבות בעצמו - זהות בכל פרמטר לחרבות ימי הביניים - אך עטופות במספר שכבות מגן, במטרה למנוע פציעות קשות. שכבות ההגנה, ממהר זשלזניאק להסביר, הן ההגבלות היחידות בקרבות. “אמנויות הלחימה המסורתיות די רוקנו את הקרב מתוכן. בקן-דו היפני, למשל, נלחמים בחרבות סמוראים, אבל יש כללים מגבילים. מותר להכות את היריב רק בשלושה אזורים בגוף. זה כבר ספורט, זה לא קרב. זה מפתח את הגוף נהדר, הכל טוב ויפה, אבל זה לא אמיתי — בלי לזלזל, כמובן, באמנויות הלחימה. ואנחנו לא באנו לרקוד, באנו להילחם. עם כל הכבוד, גם סיף זה כמו מלחמה בעזרת קיסם — אתה דוקר קצת — והקרב הוכרע. מה זה, צחוק“?
ללכת עם, להרגיש בלי
בדומה לחבריו המלומדים חובבי החרבות, בזמנו החופשי מאימונים אלכסנדר הוא אנליסט בבנק הפועלים. חשוב לו להסביר שהוא לא הולך ברחוב ומחפש מטרות לפרוק עליהן את זעמו. "היה משפט כזה בסרט מועדון קרב שאמר שהבנו שכבר לא נהיה לא נשיאים ולא כוכבי קולנוע, וזה ממש עצבן אותנו, אז גם אנחנו רצינו להרגיש שאנחנו עושים משהו אמיתי,“ הוא מסביר את המשיכה שלו לקרבות החרבות. “אבל אף אחד לא רוצה היום לבוא לעבודה בבנק או בחר ברת הייטק עם פרצוף מעוך ואצבעות שבורות .חיפשנו שילוב אופטימלי של קרב אמיתי עם נשק שמאפשר לך לשמור על הגוף שלם.“
ומה כל כך מושך בזה?
"כל אדם, מסורבל ואיטי ככל שיהיה, ברגע שהוא מחזיק חרב באורך מעל מטר, הופך למסוכן. ברור שזה באיזשהו מקום נתפס היום כסוג של אנכרוניזם, אבל כל ספורט הוא אנכרוניסטי. בכל אחד יש משהו שדורש לצאת החוצה."
שיטות הקרב המקוריות של החבורה הישראלית החלו למשוך באחרונה התעניינות רבה גם בחו"ל. בתקופה האחרונה הספיקו זשלזניאק והחברים להתארח אצל קבוצות חובבות שיטות לחימה עתיקות במוסקבה ובפראג, ואירחו אצלם קבוצה מארצו-רהברית. את הטיול הבא שלהם הם מתכננים לעשות להונג-קונג לאחר שיצרו קשרים ראשוניים עם קבוצה חובבת לחימה משם.
זשלזניאק גאה בעובדה שהקבוצה שלו מורכבת משילוב של צברים ועולים חדשים. הוא גם לא רואה יותר מדי הבדלים בין העולים לצברים. "אולי למעט דבר אחד ,"הוא מחייך. "הצברים מתקשים להאמין שזה לא עולה כסף. הם מתחילים ישר להתמקח איתי על המחיר, עד שהם שומעים ,שאנחנו עושים את זה בהתנדבות, בשביל הכיף".
בינתיים אלכסנדר מקדיש לתחביבו ארבעה ימים בשבוע. אפשר למצוא אותו משוטט ברחבי הארץ, מסתובב בין הקבוצות השונות, עם טוסטוס עמוס בחרבות וכידונים. "הכל בזכות אשתי ,"הוא אומר, "היא אמנם עוסקת ביוגה, אבל היא מעודדת אותי להמשיך, ואומרת שבזכות האימונים האלה היא מקבלת בבית גבר, ולא סמרטוט. עכשיו חלק מהחבר'ה כבר החלו להתאמן לקראת להפוך למדריכים בעצמם, וכשנגיע לאלף איש - אני אהיה מרוצה, אתלה את החרב על הקיר ואתחיל לכתוב זיכרונות".
לפנייה לכתב/ת 
