הגלישה הגדולה

מגלשת הענק של Carsten Höller המוצגת בימים אלה בגלריית Tate בלונדון, מרחיקה עוד ועוד את גבולות האמנות. חווית הגלישה של מספר קומות במורד התלול, יוצרת פאניקה וזרם אדרנלין בגוף , שהם ההפך הגמור מהליכה איטית וצפייה ב"אמנות" מסורתית.

האמנות הפכה אינטראקטיבית מצד אלה הגולשים במורד, ומצד אלה הצופים בהם. טקסט הסבר מאת הגלריה שואל: האם מנת גלישה יומית תשנה את האופן בה אנו תופשים את העולם? האם הגלישה הפכה לחלק מהתנסויות חיינו בסביבה הארכיטקטונית החדשה?

צופה אמנות אמיץ הגולש בתוך הפסל, מאיץ במורד הצינור מהקומה החמישית אל רצפת הגלריה. הוא עובר את המרחק כהרף עין תוך התרוממות רוח, ומוצא עצמו במקום שונה. למראית עין זו פעולה חריגה, כוח המשיכה האיץ אותו בין

הקומות במעין טלפורטציה נוסח מסע בין כוכבים.

למעשה כולנו עוברים חוויה מעין זו מדי יום בלי משים, כאשר תוך כדי ישיבה נינוחה וגלישה באינטרנט... הופ, נשאבים במורד המגלשה האלקטרונית ומגיחים במקום שונה, אם זה באמצעות מצלמת רשת הצופה על לונדון, ניו-יורק או ירושלים, או צופים בדף טקסט מרוחק (ראה בהקשר זה את CIMULACRA המקשרת את הגולש עם מצלמות רשת מרוחקות, יחד עם צילומים אישיים).

כיוון שהגלישה נעשית במהירות האור, אין אנו חשים בבחילות וחבטות צנרת, אלא ישובים ללא תזוזה מול המסך המקשר בין מרחב החדר, למרחב המרוחק. בשני המקרים זו גלישה, ההבדל הוא במהירות.

המהירות היא גם ההבדל בין האמנות "האיטית הישנה" , לזו "החדשה במהירות האור". בעולם הפיזי של הגלריה האובייקטים מוגדרים במרחב וזמן ונפרדים זה מזה, הציור שתלוי בקומה החמישית בגלריה אינו זה התלוי בקומה הראשונה אליה הגיע הצופה במגלשה.

קיצור המרחק בין שני האובייקטים גרם לגולש במגלשה להתעלות, בלבול ואולי לבחילה, כיוון שאינו רגל להיות במקומות שונים בהפרשי זמן קצרים (אגב במטוסים יש עד היום שקיות בכיס המושב, לאלה שמרגישים בחילה בעת הגלישה בצינור המוטס) . ואילו הגלישה במהירות האור מחדרו, תוך צפייה באובייקטים מרוחקים עברה עליו בשלווה וללא טלטולים.

מעשה אמנות או מעשה יום-יום?

פרויקט מקוון "Nothing Happens" של שלשה אמנים: Nurit Bar-Shai, Zach Lieberman and Rich Miller , הוא דוגמה נוספת לאמנות כזו. הגולשים צופים בזמן אמת באמצעות מצלמת רשת בקובייה המונחת על מדף בגלריה ניו יורקית. הקובייה, קשורה לחוט שבקצהו מנוע. הגולשים מקליקים על חץ במסך (אתם מוזמנים להתנסות), המפעיל מנוע המושך את הקובייה לאורך המדף. הפרויקט כולל תיעוד של כל שלבי הפרויקט.

היצירה היא למעשה "מגלשה" רבת צינורות, בין הגולשים ברשת לקובייה בגלריה. מהירות התקשורת באינטרנט הרחיבה את ממדי הקובייה לגודל פנטסטי, כך שתגיע לקצות אצבעותיו של הגולש המקליק, או שמא מתחה את קצות אצבעותיו כך שיגיעו לקובייה בניו יורק. ברשת, כולנו צופים ופועלים למעשה על אותו האובייקט האמנותי, שנמתח לרוחב הרשת, ואבד את הגדרתו הקשיחה וגבולותיו במרחב ובזמן.

אנו חיים כיום אדישים בעידן של ניסים, מתרגשים מגלישה איטית של 5 קומות ועוברים לסדר היום על מעשה טלפורטציה טראנס אטלאנטית. בהקשר זה, זכורה לי סבתי אנה-פרידה קולטקוגל, ז"ל שבצעירותה זכתה לראות את הצאר הרוסי שבקר בכפר בו חיה, אך לא הסתדרה עם חידושי הטכנולוגיה.

לדוגמה, כאשר שוחחה בטלפון, עם אימי, השיחה התנהלה בקיצור נמרץ, כאשר שפופרת הטלפון נמצאת במרחק בטוח מאוזנה ופיה. בתום השיחה חסרת הסבלנות השפופרת הוחזרה במהירות למקומה, תוך אנחת רווחה. סבתי לא עכלה את הסיטואציה הבלתי אפשרית מבחינתה, בה אימי נמצאת במקום מרוחק, אך קולה נשמע כאילו הייתה לידה בחדר! והרי זה מעשה השטן. לא אספר לכם על תגובתה למכשיר הטלוויזיה...

"מרושתים": לבלוג המלא