סין: אופן הולך ונעלם

אופניים בסין זו אחת הקלישאות הוויזואליות השחוקות ביותר מאז נפתחה המדינה למערב. אותן תמונות בהן נראים מסות של רוכבי אופניים חולפים בכבישים, היו לא רק אחד מהמראות המרתקים והמשעשעים ביותר אלא נדמה שגם יצרו אצל התייר תחושת קרבה מידיית אל מה שנקרא סין. 

אופניים רגילים, פה ושם זוג אופני ספורט או אופני הרים, ריקשות של אופניים, אופניים עם משטח מאחור להוביל משאות או את גן הילדים, הסבתא היושבת בכורסה והסבא מדווש, סלי קש תלויים על הכידון ומתוכם מבצבץ תינוק, ופה ושם קופסת אפיריון עם וילונות תחרה למשפחה ולילד, וסתם נערה שיושבת על הרמה ורגליה מתנדנדות.

האיכרים הובילו ירקות ותרנגולות תלויות בצרורות מהכפר אל העיר, ובכיוון השני יצאו מדי בוקר חביות רתומות לאופניים ומלאות בסירי לילה ריקים. פחם עבר בחורף בשכונות הישנות באופניים עם עגלה מאחור, ואוספי ה"אלטזאכן" היו עוברים עם אופניים ופעמון מצלצל להם מלפנים. והכל במסה אדירה, סיוט להולכי רגל שמנסים לחצות את הכביש.

ליג'יאנג. ממוסחרת אבל עדיין יפה (צילומים: יגאל צור)

אחת התמונות היפות ביותר של סין הייתה של אופניים בגשם, כשכולם מוציאים את המעילים הדקים והצבעוניים ומתעטפים בצבעים מתנפנפים של אדום, צהוב וכחול.

אופניים חנו בכל מקום אבל במיוחד בכניסות אל תחנות הרכבת התחתית של בייג'ינג. לך חפש את האופניים שלך בין מאות זוגות אחרים. נשים וגברים חובשי סרטי בד אדומים על זרועותיהם מסדירים את החנייה וגובים תמורתה עשרה ג'יאו (עשירית היואן). הם עומדים בצמתים, בשולי המדרכות ומכוונים את התנועה. לא אחת היו עוצרים רוכב אופניים שחתך אל מסלול לא לו וקונסים אותו.

בשנות ה-90 היה משפט ידוע ברחובות סין: "נהג הרכב הפרטי מפחד מהמונית, נהג המונית מנהג האוטובוס וכולם מפחדים מרוכב האופניים שמפחד רק מהשוטר". אבל משהו השתנה. האופניים מתחילים להיעלם.

המסה נעלמה

זה לא שאינם קיימים במיליונים, בוודאי שכן, אבל הם הפסיקו להיות כלי התחבורה העיקרי. הם הולכים ונדחקים מפני הרכב הפרטי, הקטנועים החשמליים והתחבורה הציבורית הכוללת רכבת תחתית, אוטובוסים ומוניות זולות במיוחד. השדרות הגדולות, עם המסלולים הצדדיים המיוחדים לאופניים, הן עדיין גן עדן לרוכבים וסין ערוכה לרכיבה עירונית יותר מכל מקום אחר בעולם, אבל המסה נעלמה. וזה לא רק אובדן ויזואלי לתייר, זהו תהליך שמשקף אולי יותר מכל את השינוי המתמשך באורבניזציה של סין.

בריכת הדרקון השחור בליג'יאנג. מקום טוב לדווש אליו

בשנות ה-90 רוב האוכלוסייה העירונית התגוררה במרכז ומקומות העבודה היו סמוכים למגורים. עם גדילת העיר, עברו מאות אלפי תושבים מהמרכז אל הפרברים המרוחקים ליצירת מרחבים ירוקים ובניית גורדי שחקים. אנשים התרחקו ממקומות העבודה. מרחק מקובל כיום הוא של שעתיים נסיעה בכל כיוון. אי אפשרי לעשות מרחק כזה באופניים.

בנוסף, בחברה הסינית הסופר חומרנית של היום, אתה נמדד בחליפה שאתה לובש, בנעליים (רצוי איטלקיות), בשעון, ובוודאי ברכב בו אתה נוהג, רצוי BMW, מרצדס או אאודי. אופניים הם לא משהו שניתן לנפנף בו.

מי כן נוסע באופניים?

נראה שהרוכבים שנשתמרו הם בעיקר הכפריים, שמתפלחים אל המרכזים העירוניים ללא אישורים מתאימים, ושזה כלי הרכב הזול שהם מכירים. אופניים פשוטים עולים 200-100 יואן (100-50 שקל). אבל אל תתנו למחירים הזולים לבלבל אתכם, שכן אחת הדרכים היחידות באמצעותן הממשל שולט על המסה האנושית היא מספרי הרישוי של הרכבים וגם של האופניים. ומספר עולה כסף. למשל, מכונית מסוג פולקסווגן סאנטינה מקומית עולה 60 אלף יואן והרישוי שלה עולה 40 אלף יואן.

דייג מקומי על נהר הלי. לא אופניים ולא אוטו

אז על מנת להימנע מהתשלום הכפריים גונבים אופניים. אבל לא הרבה. העונשים בסין הם כידוע מחמירים ואם תופסים אותך על גניבת אופניים זה מתחיל בקנס ועלול להיגמר במאסר. פיתרון אחר הוא נסיעה ללא מספר. יש גם בכך סיכון אבל מופחת, שכן קל יותר להיעלם במסה.

העלמות האופניים היא בעלת השפעה משמעותית, שכן תרבות מדהימה של כלי תחבורה זול ואקולוגי, נעלמת. בדיוק כמו שנעלמים המבוגרים שעושים טאי צ'י כל בוקר בפארק, והציפורים בכלובים, והצרצרים בחלונות. 

איפה עוד אפשר לראות אופניים? בטבע. פגשתי חבורה של סטודנטים מהאוניברסיטה הידועה של בייג'ינג ליד קברי המינג, מצפון לעיר, שהיו בדרכם חזרה במסע אופניים. אלו כבר היו אופני הרים עם מהלכים, וכולם חבשו קסדות. מראה די נדיר בסין. בכלל, כל נושא תרבות הפנאי רק עכשיו מתחיל להופיע שם.

אופני ערים

האופניים מופיעים גם כאטרקציה תיירותית. אחד הרעיונות היפים שראיתי היה השכרת אופניים על החומה של שיאן. זוהי חומה רחבה ויפהפייה שמקיפה את העיר העתיקה לאורך כ-14 ק"מ. ליד השער המזרחי, שהוא שער העלייה העיקרי לחומה, משכירים אופניים. בשעת ערב, כשהשקיעה צובעת את העיר העתיקה בצבעי פסטל מדהימים והמנורות הסיניות האדומות הקלסיות החלו להידלק לאורך החומה, אי אפשר היה כמעט למצוא זוג אופניים פנוי להובלה.

גם בליג'יאנג שבחבל יונאן, שהיא אולי העיר הכי יפה שיש כיום בסין, ניתן לשכור אופניים. העיר אמנם ממוסחרת לחלוטין אבל מטופחת ומקסימה - תעלות של מים, עצי ערבות בוכיות משתפלות אליהן, גלגלי עץ שמעלים מים, גשרי אבן, בתי אבן ששומרו או נבנו מחדש - ובלילה כל העיר העתיקה זוהרת מאלפי נורות קטנות המתוחות לאורך הגגות המשופעים. וכמובן, מסעדות שמדי ערב מתחרים בהם בקטעי שירה בעזרת בנות נאשי המקסימות שרוקדות ושרות. ואפילו יש בה מעט בתי קפה (כמו פראג החביב) והמון חנויות, מתה ועד אמנות על עץ וגילוף בקרני תאו.

במטוס בדרך אל ליג'יאנג פגשתי בחורה סינית בחופשה שבאה מחבל פוג'יאן שבמזרח המדינה. זה דבר שלא הכרתי, סינים שנוסעים לטייל בסין בצורה עצמאית. היא טסה לליג'יאנג והיה לה ברור שהיא לוקחת אופניים כדי לטייל. הדבר הראשון שקנתה בשדה התעופה היה מפה שנקראת "go sight seeing lijiang" ובה מסלולי טיול בעיר וסביבתה. 

עיר קטנה אחרת שהפכה לבסיס מוצהר של טיולי אופניים היא יאנג-שואו בחבל גואנג-שי ועל שפת נהר הלי. הנוף הקרסטי של יאנג-שואו וסביבתה הוא אחד מהיפים ביותר בסין (שיכחו מגווילין הממוסחרת). ויש שם כבר עשרות חנויות ברחוב המרכזי של העיר העתיקה שמשכירות אופניים למערביים ולסינים. כמו שאמר לי ביל, שבאתר שלו מופיעים חמישה מסלולים שונים: "לא אופניים, לא יאנג-שואו". יש בכך הרבה אמת. וכדאי לדווש לא רק מדרום לעיר אל גבעת הירח הידועה אלא דווקא מזרחה לאזור הפחות מתוייר או אפילו מערבה לאורך נהר היולונג. אלו הם מסלולי יום שמאפשרים מפגש עם סין הכפרית, עדיין אותנטית, זאת שהתייר מחפש, ללא כבישים מהירים ושדות התעופה וחנויות.

• החברה הגיאוגרפית בונה כיום מסלולי טיול בסין שישולבו בהם קטעי רכיבה קלה, למשל על החומה בשיאן ובעיקר ביאנג-שואו. ב-3-4 באפריל 2007 יצא טיול טבע לסין, הכולל יומיים ביאנג-שואו, שיום אחד מתוכו יוקדש לטיול אופניים בטבע.
• לחצו כאן לאתר של יגאל צור