משפט המשקל והסקס-אפיל
אולי שרפנו פעם חזיות, אבל מתברר שעשינו זאת רק כי הניתוח להגדלה הצליח. על "המראה" של אורנה דץ
יותר מש"המראה" מהווה מקום טוב לפנטז על השיפוץ המושלם, כזה שיהפוך כל בחורה שמנה או מכוערת לברבור - היא משקפת את נמיכות החברה והערכתה להצלחות הנמדדות במספרים, היקפים והישגים חומריים. המדובר בתוכנית טלוויזיה העוסקת בנשים בעלות דימוי גוף נמוך, אשר מבקשות לעבור תחת סכין המנתחים באופן שיסרס לגמרי את כל מה שהיו אל תוך בגדי ברבי. יועצות היופי מאשרות לכל כוכבת, כי אם רק תעשה צעד קטן לעבר שולחן הניתוחים - יהיה זה צעד גדול לעבר האהבה העצמית. האם כך יזכה המין הנשי להערכה לה הוא מחכה שנים רבות?
"המראה" של ערוץ 10, בהנחייתה של אורנה דץ, משקפת מציאות בה כל הצלחה נמדדת בסרגל, מכומתת לסנטימטרים ומוערכת בתוצאות מיידיות נראות לעין. כמוה, כך החברה כולה - רודפת אחר חיצוניות מושלמת, גם אם תחתיה מסתתרים בעיה חמורה, חוסר תפקוד או קושי מצטבר. אין כל הערכה לתוכן פנימי - רק התוכן השיווקי הוא המעניין; אין הערצה לקניין רוחני - כיוון שאין הוא מוכיח "גבריות" או הישגים כלכליים. במדינה בה טוב-לב ודרך-ארץ נשפטים לכליה, באווירה של בוז מוחלט לעולם הרגש והמוסר הפנימיים - ודאי שרק מדידה של היקפים או רווחים מניבה הערצה ומהווה מודל לחיקוי.
אין פלא אפוא שבחורות כמו גלית גוטמן, אגם רודברג או בר רפאלי נחשבות כליל השלמות, מבלי שיביאו שום "קבלה" על אורח חיים מוסרי, מעשים טובים או עומק מחשבה. על פי מידת הבגד, הביקיני והסקס-אפיל, הן עשו את שלהן. לאחר שנות דור של מלחמת חורמה בשוביניזם, ומתוך אשליה שסוף-סוף הגענו למקום בו יש הערכה למעשינו והצלחותינו הן כאימהות והן כקרייריסטיות, באה סופרסטאר אחת וממוטטת את כל מסך הזהב. אולי שרפנו פעם חזיות, אבל מתברר שעשינו זאת רק כי הניתוח להגדלת החזה הצליח ואנחנו לא צריכות אותן באמת: לא באמת ויתרנו על ה"פריבילגיה" להישפט לפי גודל המחשוף.
באחת התוכניות האחרונות כיכבה ב"מראה" בחורה יתומה, אשר בעברה הייתה שמנה מאוד - וחלמה לשאוב את כל שיירי הטיירים, למצק את העור המידלדל ולהרים את עפעפיה. הסבל שחוותה היה בלתי נסבל - החל בכאבים עזים, שגרמו לה להתאשפז שנית אחרי הניתוח, וכלה במצב נפשי, אותו היה כל פסיכולוג מגדיר דיכאוני וחרדתי. לאחר ארבעה חודשים, פניה אכן נראו יפים יותר, אך היא עדיין נראתה חסרת ביטחון, נרעדת כמו עלה ברוח והכי חמור: היא ציינה בהדגשה כי היא "מרוצה", ולא אמרה שהיא מאושרת או מסופקת מהתוצאות.
לכל המומחים דעה נחרצת בנושא: אין טיפול קוסמטי בא להחליף טיפול נפשי או הערכה עצמית פגועה. אך את החלום של הבחורה להידמות למודל ברבי ולמכור את מה שדוקטור פלסטיקה הציע לה לא היה אפשר לקטול; בטח לא מפיהם של יועצי התדמית, המנתחים, המפיקים וכל מי שיש לו עניין כלכלי בנושא.
איני פוסלת ניתוחים פלסטיים, להיפך: אני מאלו שמכירות כל מוצר יופי חדש בשוק, ובבוא היום אהיה הראשונה לשכב על שולחנם, רק כדי לשפץ קמטוטים מעל השפה. ההבדל הוא שאני אינני שופטת אנשים לפי יופיים החיצוני, הישגיהם הכלכליים או מתח הרווחים של חברותיהם. לצערי, אני מכירה רבים אשר רק כך מעריכים זה את זה, ולעניות דעתי - הם אלה שזקוקים למקצה שיפורים, רוחני.
הדרך הקצרה - לשכב על שולחן ניתוחים, לחתוך ולהגיע לאושר הנכסף - לא תוביל לאושר בטווח הרחוק. כשם שניתוח פלסטי הוא קצר טווח ויש לערוך בו תיקונים אחת לכמה שנים, כך דימוי עצמי נמוך לא יוכל להימחק בתוך שעה וחצי. ללא טיפול אמיתי בחוליי החברה שלנו, המכריחה בנות לעבור ייסורי גיהינום כדי להיות מוערכות; ללא מודל חיקוי בריא המוכיח כי ניתן להצליח וגם להיות יפות, חתיכות אך לא אנורקטיות או חתוכות למשעי - עוד נחכה שנים רבות לקבלת יחס שווה ומשכורת דומה לזו של הגברים, או להפסיק סוף-סוף להרגיש מופלות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
