ניצחונות קטנים בין אמהות

אז מה אם אני מאחרת לאסיפות הורים, אז מה אם אני לא מתקשרת בכל יום לגן ואז מה אם הפסדתי את ההרצאה הנורא חשובה על סדר היום בגן? למרות הכול עברתי את מבחן הגננת מצוין! הניצחון בידי

מלי גריןפורסם: 02.11.06 , 10:06

זוכרים שכשהיינו ילדים (וזה היה מזמן) והיינו מנצחים במשחק - היינו צועקים באושר תוך כדי ריקוד: "ניצחון בידי! ניצחון בידי!". אותה תחושה, אותו רצון לצעוק באושר, תקף אותי הערב. רק שבניגוד לילדה שבי, ידעתי שאני לא צריכה לצעוק "ניצחון בידי", מסיבה פשוטה, הניצחון אכן בידי!

כך ניצחתי

"אסיפת הורים, מלי. היום בשבע וחצי, ואל תאחרי!"

אל תאחרי? יש שיחות כאלה. שיחות שאת לא יכולה להאמין שאת מנהלת, ומה שהכי מוזר זה שאין לי מושג איך הפכתי למתנצלת אוטומטית.

"אין לי ברירה. עד שהילדים נרדמים, והקטנה...".

אורית תפסה אותי חוזרת עם הילדים מהסופר. היא כבר בדרך לאסיפת ההורים. לפני שאתם ממהרים לקטול אותי. אין לי שום דבר נגד אמהות כמו אורית, רק שהיא דואגת לנופף בזה כמו בסדין אדום ואני לא שור. אורית מתקשרת לגננת ולמורה בממוצע של מינימום פעם ביום.

"למה האות גימל של הבת שלי מוטה מדי ימינה? היא זקוקה לאבחון? ונדמה לי שהחברה שלה פגעה בה היום. אפשר לטפל בזה? ומדוע אין את המשחק הדידקטי החדש בגן?", כל הגננות יודעות שאין אמא מסורה יותר מאורית.

גם המפקחת יודעת את זה, כי אורית טרחה להתקשר לדווח לה שיש לה ילדה בגן ושחשוב לשים

עין על הגננת - לוודא שהגננת אכן עומדת בכל הציפיות של ההורים. אורית (לשמחתי ולשמחת שאר האמהות), היא גם זאת שאוספת פעמיים בשנה כספים משאר האמהות בגן לרכישת מתנות לגננת. כחלק מהאמונות החינוכיות שלה היא אינה מאחרת לאספות הורים. הזמן חולף לו במהירות.

"נו, את מאחרת", העזר מאיץ בי, ואני מסיימת עוד "רק" אחד.

"אמא, אני במיטה", אביבה מתכסה בשמיכת פו הדוב שלה. "הכנתי לך הפתעה", היא שולחת לעברי חיוך קונדסי.

"אל תגלי לי מה ההפתעה".

"נו, אמא, תלכי כבר".

הכיסא הריק

אני הולכת. רותי הקטנה איתי. ריחו המשכר של הלילה מקדם את פני. אני לא מתעכבת, אלא מתקדמת במהירות לכיוון שער הגן הפתוח לרווחה. מזווית העין אני קולטת את הכיסא היחיד הריק שהוא שלי. המאחרת הכרונית. למען גילוי נאות אספר שאני אוהבת לאחר. ההרצאה שנותנים בפתיחת הערב שגורה בפי בעל פה. הניסיון עושה את שלו. החלק החשוב ביותר מבחינתי באסיפת הורים הוא הכנת ההפתעה לילדה, קבלת ההפתעה שלה, ואם יש צורך בשיחה אישית עם הגננת.

אורית שלחה בי מבט מזועזע ובחיוך קצת מרושע, אמרה: "חבל. הפסדת הרצאה חשובה. עכשיו לא תדעי מה סדר היום בגן של הבת שלך (סדר שלא השתנה בחמש השנים האחרונות, כמדומני). מיהרתי להתיישב, בעוד אורית מתלחששת עם היושבת ליד. "מלי לא מבינה אילו השלכות פסיכולוגיות היא גורמת לבת שלה".

התעלמתי, למרות תחושת העלבון שצרבה בתוכי. אולי כאמא לשניים היא פשוט לא מבינה?

ההרצאה הסתיימה והגננת הודיעה שהיא מבקשת לחלק לנו שאלונים.

"בבקשה, אמהות, התרכזנה. חשוב לי מאוד שתמלאו את השאלון נכון".

הבטתי בשאלון, מתפעלת מהגננת שכה מעוניינת ברווחת הבנות שלנו. בשאלון הופיעו 10 שאלות, מתוכן: איזה מאכל הבת שלך הכי אוהבת? מה הצבע המועדף עליה?את מי היא הייתה רוצה לבקר? מה מפחיד אותה? וכן הלאה.

איזה מאכל אביבה הכי אוהבת? נו, בטח, תירס. כשאני מביאה הביתה קלחי תירס, האור בעיניה נדלק כמו מנורה מסנוורת. היא לא צריכה אפילו להגיד לי שהיא "הכי" אוהבת תירס. והצבע החום - צבע מזעזע בעיני - הוא הצבע שאביבה אוהבת. וכן, קניתי לה חליפת שבת בצבע חום, בניגוד משווע לטעם שלי. כופפתי את רצוני בפני רצונה. חום משמח אותה - שתלבש חום! את סבא גרין היא הייתה רוצה לבקר בכל יום. אולי בגלל המרחק. הוא נמצא אי שם בצפון ואנחנו בכיוון ההפוך לגמרי. סיימתי למלא את השאלון.

חשבתי שהגננת מנסה להוכיח לנו כי היא גננת מן השורה העליונה. מסתבר שלא. היא ניסתה להוכיח לנו מי האמא מן השורה העליונה. "אמהות יקרות, את אותו שאלון שמילאתם נתתי לבנות שלכם למלא. עכשיו, נראה מי קלעה למטרה?" ואז הונח בפני השאלון מן הצד ההפוך. כן, הלב שלי התרחב מגאווה. אביבה ענתה שהיא הכי אוהבת תירס, הצבע החום מועדף עליה והיא הכי הייתה רוצה לבקר את סבא גרין. טעיתי בשאלה אחת בנוגע לחברות שלה.

פתאום אני רואה את פניה של אורית מתכרכמות. אורית, שמתעסקת כל היום עם הכיוון של האות ל', שמקפידה להגיע בזמן לאסיפות הורים כדי לא לפגוע בביתה, טעתה ב-90 אחוז מן התשובות. לא אמרתי לה כלום. לא הייתי צריכה להגיד כלום. התחשק לי רק לקום ולשיר - הניצחון בידי!