זה רק אני והמזוודה שלי
ברגע אחד בו נתקע המטען בפריז, הופכת כל מורה מעובדת פגועה לעוד צרכנית ממורמרת
כבר כמה ימים שזעקות הסבל של החוזרים מחו"ל ממלאות את האוזניים. פנים מכורכמים בבכי, התפרצויות זעם. ואת המראות ואת הקולות מסכם קולם המאשים של כתבים ומגישים, בקלישאה החבוטה: "את המחיר, כמו תמיד, משלם הציבור". כן, ציבור יקר, זה מאוד לא נעים, מאוד מאוד לא נעים, לחזור עייף אך מאושר מחופשה באיסטנבול או בפריז, לגלות שהמטען שלך לא מגיע בגלל עיצומים ולהיתקע בנמל התעופה שעות ארוכות ומתסכלות. אלא שאיכשהו, במינימום מאמץ, אני יכולה לחשוב על משהו עוד יותר לא נעים: להיות מפוטר מעבודתך.
מאה ושלושים סבלים ועובדות ניקיון פוטרו, אחרי שבמשך שנים ארוכות עבדו בפרך על תקן עובדים עונתיים. מהו עובד עונתי? עובד שכל תשעה חודשים מפטרים אותו, הוא יושב בבית שלושה חודשים - ואז מחזירים אותו לעבודתו הקשה, וחוזר חלילה. שנים נמשך הסידור ה"עונתי" הזה, כדי שחס וחלילה לא יווצרו יחסי עובד-מעביד בין רשות שדות התעופה ובין העובדים. ועכשיו מפטרים אותם. והם מוחים ונוקטים עיצומים. וחבריהם מזדהים איתם ונלחמים עמם שכם אל שכם כדי להציל את מקור הפרנסה הזעום הזה.
מה יותר לגיטימי מלהיאבק על מקום עבודתך, על הזכות לעבוד קשה ולהתפרנס בצמצום? מדוע "הציבור" לא יכול לזנוח לרגע את האי-נוחות הרגעית ולגלות מעט הזדהות עם האובדן הנורא של מקור פרנסה? מדוע חרף מפח הנפש שנגרם לו ל"ציבור" בשל מזוודותיו המשתהות בבטן המטוס, הוא אינו מסוגל לגשת אל העובד השובת, לטפוח על שכמו ולומר לו, "אני איתך, אח שלי"? "אני איתך, אחותי, במאבק על הפרנסה, מקווה שיהיה בסדר"? איך נעשה "הציבור" אדיש כל-כך לסבלו של האחר, קנאי כל-כך לזכויותיו כצרכן?
וכי מיהו אותו ציבור? הסבלים במסופי המטען אינם ציבור? המורות המתפרנסות בצמצום ומדי פעם משביתות את המערכת, אינן ציבור? אחיות בתי-החולים, נשים מיומנות וחרוצות העובדות בפרך בשכר מגוחך, אינן ציבור? עובד הרשות המקומית, ששכרו מולן חצי שנה ומשפחתו מורעבת, אינו ציבור? מיהו אותו "ציבור" שמשלם את המחיר? הרי המורה שמיבבת אל המצלמות על רוע ליבם של השובתים, תשבות בעצמה מחר, בלית ברירה, בגלל מאבק מוצדק על שכרה הדל. אלא שברגע אחד היא הופכת מעובדת בעלת פוטנציאל הזדהות גבוה עם עובד אחר, לצרכנית אגוצנטרית ממורמרת.
במשך כמה שעות, עד שביטל בית-הדין לעבודה את צו הביניים שהוציא נגד העובדים ואפשר להם לחזור ולשבות, דיברו כולם בסבר פנים חמור על כך שהעובדים מפירים את החוק. זה כבר באמת מוזר. מאין צצה לה פתאום ההקפדה הנחרצת על חוקי העבודה? הרי אין חוקים יותר רמוסים בארץ מחוקי העבודה וחוקי המגן החלים על עובדים. מספר מגוחך של עשרים פקחים במשרד התמ"ת אוכף את חוקי העבודה בישראל. הררי פניות של עובדים מרומים מגיעות אליי. ובכלל, כל אימת שאני פוגשת עובד חברת שמירה או ניקיון או בכלל עובד קבלן - אני מפצירה בו להראות לי את תלוש המשכורת שלו. עוד לא יצא לי, ולו פעם אחת, לפגוש תלוש משכורת שסקירה מקצועית שלו לא תעלה שורה של עבירות חמורות על חוקי העבודה וחוקי המגן. לא שכר מינימום, לא נסיעות, לא חופשה, לא מחלה, בטח לא פנסיה. אבל כשזה מגיע לכמה שעות של מאבק על הפרנסה, חוקי העבודה נעשים לפתע כמעט קדושים.
לפני כמה שנים שבתו נהגי המשאיות בצרפת בתביעה לקבל תוספת שכר עבור עבודת לילה. במסגרת מאבקם חסמו צירי תנועה מרכזיים בפריז, העיר נפקקה לגמרי ושותקה. ומה עשו תושבי פריז? הם עמדו על המדרכות ומחאו כפיים לשובתים. קוראים לזה סולידריות. תכונה שאיבדנו. זעם קדוש תוקף אותנו רק כשפוגעים בזכויותינו הצרכניות. את ההבנה הכוללת להידרדרות המפחידה במעמדו של האדם העובד, ואת היות רבים מאתנו קורבן לה - איבדנו לחלוטין. התודעה שלנו שטופה ומשובשת במסרים שנועדו לשרת מישהו אחר, לא אותנו. עם בני, ז'אקלין, ניניו וניסים, איתם, ורק איתם, צריך להיות הלב שלנו. ולעזאזל האי-נוחות.
