כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

הימין האוטומטי חוזר חלילה

ביום שאחרי המלחמה יד ימין נותנת ויד שמאל מקצצת - ולהיפך. גם מי שיזכה לקבל פיצוי סביר על הפגיעה בו במהלך הלחימה, ישלם את המחיר כשיסבול מהקיצוצים העמוקים בתקציבי הרווחה

אבי דבושפורסם: 05.11.06 , 18:53

במהלך מלחמת לבנון השנייה דוברי ימין-מרכז ואף כאלה שזיהו עצמם כאנשי שמאל, תקפו את מתנגדי המלחמה באומרם שהם מייצגים "שמאל אוטומטי". שמאל השולל את רעיון מלחמת האין ברירה, שמאל שאיננו מבחין בין דם הנשפך לשווא ובין דם הנשפך למימוש מטרה צודקת, שמאל שאיננו גמיש דיו לראות את המציאות נכוחה. אך כעת, עם שוך הקרבות והתחדשות הדיונים על תקציב 2007, מסתמנת הופעתו של "הימין האוטומטי".

המלחמה עלתה לנו, מצדדי המלחמה כמתנגדיה, כסף רב. המספרים שנזרקים לחלל במטרה להעריך את שוויה מדברים על 10 עד 15 מיליארד שקל, או כ-10% מתקציב המדינה בפועל. השאלה הבהירה וחורצת הגורלות לממשלת ישראל היא מי ישלם את המחיר?

והנה, תפיסת הימין הכלכלי האוטומטי בה נגועות כל ממשלות ישראל מאמצע שנות ה-80, ממציאה לנו פטנטים ישנים: קצבאות הביטוח הלאומי יקוצצו; דמי אבטלה לבני 28 ומטה יבוטלו; שכר המינימום 'יעודכן'; ועובדים בחברות ממשלתיות יופרטו עוד בטרם הופרטו החברות עצמן. וזו, כמובן, רק רשימה חלקית, אליה יש להוסיף את הפגיעה העמוקה בתקציבי ההשכלה הגבוהה, עידוד התעסוקה, פיתוח הנגב, הקמת תשתיות הרכבת לפריפריה, שיפור מערכת בריאות ועוד. ולא דיברנו עדיין על היעדר שר רווחה כאשר ישנם, הפלא ופלא, שני שרים במשרד האוצר.

לרפלקס המותנה של אגף התקציבים, שמחפש את הקיצוצים באור עששית תקציבי הרווחה, התרגלנו. האכזבה היא מממשלת ישראל הנבחרת, זו שמאפשרת לזנב לכשכש בכלב בפעם המי-יודע-כמה. המהירות בה נארזות הסיסמאות החברתיות ומאופסנים דגלי המאבק על שכר הוגן (העבודה), חיסול העוני (קדימה), המהפך במצב הקשישים (גיל) והרווחה לכל (ש"ס), זהה למהירות בה מושלכים לפחי האשפה של ההיסטוריה הפוליטית שלטי הבחירות, הפליירים והבאנרים הנושאים את אותן סיסמאות.

ההכרעה לממן את המלחמה מתקציבי רווחה היא הכרעה ערכית ברורה, אך יש לה חלופות משמעותיות: שימוש בעודפי תקציב; הגדלת הגירעון הממשלתי לשנה הקרובה, כפי שעשתה ארצות-הברית בשנות הלחימה הראשונות בעיראק; עצירת הורדת המסים לעשירונים העליונים שלמרות דברי האוצר לא הוכיחה קשר לצמיחה, אבל ודאי מיטיבה עם בעלי ההון ומגדילה את אי השוויון; או מיסוי על ההון והגדלת מס החברות, כפי שנעשה בגרמניה בעקבות אסונות אזרחיים. כל אלה יכולים להכניס לקופת המדינה את מה שהמלחמה היקרה דיללה.

סביר להניח שכל הפתרונות הללו כלל לא נשקלו לעומק באגף התקציבים או בממשלה. במקומם, ראינו את המחזה הרגיל של מאבק על ה'כופתאות'. עשרות מיליונים למשרד תמורת תמיכת כל שר בתקציב של מאות מיליארדים. הימין הכלכלי האוטומטי היכה שורש עמוק בחברה הישראלית, והשיירה עוברת בלי שהכלבים אפילו יטרחו לנבוח.

ביום שאחרי המלחמה, גם מסעות הדילוגים הצפוניים של ראש הממשלה, בהם פיזר הבטחות לתקציב שיקום של מיליארדים, נותרו ככלי ריק. יד ימין תיתן ויד שמאל תקצץ - ולהיפך. מי שיזכה, במקרה הטוב, לראות פיצוי סביר על הפגיעה בו במהלך הלחימה, בגוף, בנפש, בתעסוקה או ברכוש, ישלם את המחיר כשיסבול מהקיצוצים העמוקים בתקציבי הרווחה.