אלוהים זה ליאונרד כהן

צפו בטריילר של הסרט

זה לא סרט מוזיקלי גדול, אבל אסור לכם לפספס את "ליאונרד כהן – סיפור חיים", שעלה בסוף השבוע בקולנוע. סרטה של ליאן לאנסון אודות אחד מהאמנים הגדולים של המאה ה-20 יזכיר לכולכם כמה מרתק, קסום ומאתגר הוא עולמו של כותב השירים הקנדי-יהודי הזה.

הסרט מבוסס על מופע ההוקרה לכהן שארגן המפיק האל ווילנר במספר פסטיבלים בעולם ושהונצח בסרט ב-2005 בסידני, אוסטרליה. במופע השתתפו אמנים המעריצים את כהן: ניק קייב, בת' גיבונס (פורטיסהד), ג'ארביס קוקר (פאלפ), רופוס ויינרייט ואחותו מרת'ה, ואחרים. אלו העניקו פרשנויות חדשות לשיריו הקלאסיים. הסרט כולל גם הופעת אורח של יו-2, שהקליטו עם כהן מחדש את "Tower Of Song" (מ-88', מתוך האלבום "I'm Your Man").

הסרט מורכב משלושה רבדים: הראשון, תיעוד ההופעות של האמנים השונים עם שיריו של כהן. השני, הראיונות עם אותם אמנים והדיון במשמעותו של כהן עבורם כמעריציו. השלישי, ראיון עם כהן עצמו, שהביא כמה אלבומי תמונות ביתיים וחזר אל אי אלו נקודות חשובות ומעניינות בקריירה שלו.

ליאונרד כהן עם בונו. משתפכים עליו

בתחילה דומה כי הסרט כמעט ולא מעניק רבדים חדשים שלא היו גלויים בראיונות עיתונאיים שנערכו עם כהן. אני מאמין שלקח זמן לשכנע אותו, ושהוא הקדיש זמן מצומצם יחסית לסרט, וזה השפיע כמובן על איכות תוכנו. אולם בסופו של דבר מהסרט יוצאים עם האדם, האמנות ותפיסת העולם. וזה – גם למעריציו האדוקים – עשוי להיות יותר ממספק.

הסרט נוגע במוצאו היהודי של כהן כבן למעמד בינוני גבוה, בעיסוקו כמשורר וסופר, בפריצה המוזיקלית המאוחרת (גיל 34), בדימויו כאיש של נשים, במקור החליפות המסוגננות שלו (אביו היה מהנדס שהצליח בתחום הביגוד), ובעצם היותו נזיר בודהיסטי וביחסיו עם הגורו שלו, המאסטר רושו. אני מדגיש "נוגע" כי חשתי רעב לאינפורמציה נוספת. מה גם שחסרה מעט התייחסות לצדדיו הדפרסיביים, תפיסתו המיוחדת אודות טירוף ושיגעון, נבואותיו בתקליטיו, תפיסת הביקורת עליו, דימויו העצמי, הצלחתו הפנומנלית באירופה, הקולגות, והתייחסותו לסיקסטיז ולערכיהם, שאפשרו את הופעתו כסינגר-סונגרייטר, ובהם הוא עסק לעומק בתקליטיו בשנות ה-70.

קמפיין של יחסי ציבור

לאנסון עשתה את הסרט מתוך נקודת התייחסות של מעריצה ולא של חוקרת, ובשלב מסוים הסרט הופך לקמפיין של יחסי ציבור, בעיקר לנוכח ההשתפכות (המוצדקת) של האמנים על כהן וההשראה שהעניק להם. ועדיין, מהסרט תבינו שגדולתו של כהן נובעת מאסטרטגיה פשוטה, עצם היותו שואל שאלות: רוחניות, פילוסופיות וקיומיות. למזלו, תמיד היה לו את הכישרון לענות עליהן במקוריות.

אין זה חדש שמבין ארבעת היהודים הגדולים של הסיקסטיז: דילן, לו ריד, פול סיימון וכהן, זה האחרון היה השורשי מכולם. לא רק שבמהלך 35 השנים בהן ניהל קריירה משגשגת הוא העניק לעולם כל כך הרבה שירים יפים, אלא שהוא מהזמרים היחידים מבני עמנו שהעמיד את מוצאו כנושא המרכזי של כמה משיריו הגדולים ביותר וכמובן בספריו ("Who By Fire” מבוסס על התפילה של יום הכיפורים; "The Partisan", או "Lovers", למשל, שעסקו בשואה. וכותר ספרו הראשון, "The Spice - Box To Earth" שהתייחס לטקס ההבדלה).

דילן לא פחות מעניין בפואטיות שלו, ריד התברך בריאליזם משובח, וסיימון הוא אולי מוזיקאי עם הרבה יותר יכולות, אבל הרוחניות בתקליטיו של כהן לא דומה לשום דבר אחר שאני מכיר. הוא מעצים אותך, ללא שמץ מיסיונריות. הוא גורם לך לחשוב, להתאמץ יותר כאדם; לרצות להיות איש טוב יותר. הוא נותן לך לחשוב שגן העדן והגיהנום נמצאים בכל מקום ובכל זמן. ושאתה צריך לעבוד מוסרית כדי להגיע למקום הנכון. אין זו רק העובדה שהוא מציג יהדות סובלנית, שיכולה, נאמר, לחיות לצד זן, אלא מהות גדולה יותר של הגשמה. הוא גורם לך לשמור על פרופורציות לא כי כולנו קטנים בעיני האל, אלא כי זו הדרך היחידה שבעזרתה אפשר לנהל עולם בריא והגיוני. שאלותיו אינן תמיד קלות, ואין התשובות תמיד מספקות, אבל הן תמיד אמיתיות. הוא בסך הכל אנושי, הוא עדיין מחפש. לא סתם הצהיר דילן ששיריו של כהן הם "כמו תפילות".

בסרט תוכלו לראות את ניק קייב מתוודה ש"ליאונרד התווה את הדרך" בכתיבה שלו, ואיכשהו הגיע למופע להודות לו על כך. ותוכלו לראות את בונו נשפך עליו, ואיך דה אדג' מדגיש שכשרונו הוא באמת "נדיר". עם זאת, אחד הרגעים הכי טובים של הסרט היא הסצינה במהלכה רופוס ויינרויט מספר על היום בו פגש לראשונה את כהן. כשרופוס הגיע לביתו של כהן, ליאונרד, כך מתברר, עמד בתחתונים, בישל איטריות תוך שהוא מאכיל ציפור פצועה. כמה דקות מאוחר יותר כהן נכנס לחדר וחזר לסלון בחליפה מהממת. רופוס, נדהם מהמראה, אמר לעצמו: "אלוהים, זה ליאונרד כהן". והוא צדק. אלוהים, זה באמת ליאונרד כהן.