את הצעקה שלנו קשה לשמוע

זה עתה הסתיים ערב מרשים שנערך במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים בשפת הסימנים. אני עדיין שרויה בעולמם הקסום של בייגלה, כיפה אדומה, זהבה ושלושת הדובים ופתאום, אחרי נחיתה קשה על שפת המדרכה, אני מוצאת את עצמי עם אוטו תקוע ואגזוז שבור.

אני מנסה לא לאבד עשתונות. צריך להזמין גרר, צריך להודיע לסוכן הביטוח כדי לברר איתו לאן לגרור את הרכב. צריך להודיע לבעל שנתקעתי, שלא ידאג. פעולות פשוטות לכאורה, אבל אצלי הן הופכות קצת מסובכות. צריך להתכתב ב-sms, ואיך בכלל אשלח sms לגרר? לסוכן הביטוח?

אני מנסה להיות רגועה. למי לשלוח sms קודם? לבעל, להודיע לו שנתקעתי? למתורגמנית שהשתתפה באירוע, כדי שתתקשר בשמי לסוכן הביטוח ושירותי הגרירה? מי יותר חשוב? למזלי אני מבחינה בעידו, המספר סיפורים בשפת הסימנים, שמגיע לחניה. יופי, אני לא לבד. אני מבקשת את עזרתו ויחד אנחנו

מגלים שהסלולרי שלי שבק חיים. הסוללה נגמרה. במהירות הבזק ובעדינות רבה אנחנו מפרקים את הטלפון, כאילו היה מטען חבלה, ומחליפים סוללה.

עידו ממהר הביתה, לאשה ולילדים. מרחוק אני מבחינה באורות מכונית מתקרבת. אני מסמנת לה לעצור. ניצלתי. זו המתורגמנית. כעת אוכל לצלצל לסוכן הביטוח ולשירות הגרירה. איזו הקלה.

אך השמחה מוקדמת מדי. מצפה לנו ערב ארוך ומייגע שכולו ייאוש, מצוקה, חוסר אונים, חוסר נגישות ותקשורת לקויה. בעלי, גם הוא חירש, לא משיב להודעותיי כי לא שם לב לרטט של הסלולרי (בעיה מוכרת אצל חירשים רבים שמשיבים באיחור). המתורגמנית לחוצה לחזור הביתה, ואני 'תוקעת' אותה בהמתנה לטלפון מחברת הגרירה.

הסאגה ארוכה וקשה. חברת הגרירה דורשת לקבל מספר טלפון כדי ליצור איתי קשר. לא עוזרים ניסיונותיי וניסיונות המתורגמנית להסביר להם שאני אדם חירש - ואין למי לצלצל. המלים נופלות על אוזניים ערלות. באחת-עשרה בלילה אני נאלצת לשלוח sms לאימי שגרה באזור הצפון. אני מעירה אותה משנתה כדי להודיע לה שיתקשרו אליה מחברת הגרירה ויודיעו לה מתי יגיעו לחלץ אותי. היא, מצדה, צריכה לשלוח לי sms ולדווח שהעזרה בדרך.

נדמה שהדברים מתחילים להסתדר. אני עומדת לבדי במגרש החניה, מחכה לגרר שיגיע לחלץ אותי. מחוגי השעון מתקרבים לחצות וממש כמו סינדרלה אני מרגישה שהקסם פג, שאני חוזרת למציאות הכואבת. בחצות לערך מודיעה חברת הגרירה לאמי שאי אפשר לספק לי שירות כי אין להם את מספר המנוי שלי. "אבל מסרתי להם את המספר שקיבלתי מסוכן הביטוח", אני מנסה להסביר. ואיך אתקשר אליו עכשיו להגיד לו שהם מסרבים לספק לי שירות? איך אתקשר לחברת הגרירה? חסרת אונים אני נותרת לבדי במגרש החניה.

בעזרת מעט הידע הטכנולוגי שלי במכונאות רכב אני מנסה להתניע את האוטו. ללא הצלחה. לאחר אינספור ניסיונות האוטו מותנע לפתע. כנראה רחמיו נכמרו עליי, כנראה שתחושות הייאוש, חוסר האונים והתסכול חדרו אליו איכשהו. אני

 מבחינה שהאגזוז נפל, קושרת אותו בחוט תיל שמצאתי במקרה ומנסה להתחיל לנסוע באטיות. ליל התלאות המביש מסתיים בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, אחרי נסיעה איטית בת שעה ומחצה בנתיבי איילון.

אבל אני, אשת מקצוע חירשת, מוצפת כעס ותרעומת על כך שמאלצים אותי להיות תלויה בחסדי אחרים. למה אני לא יכולה להזמין שירות כמו כל-אחד? למה אני חייבת להיות תלויה במתורגמנית שרק במקרה היתה בסביבה? ואם לא היתה, מה הייתי צריכה לעשות? לחפש עזרה באמצע הלילה בשטח נטוש? למה נותן שירות בישראל לא מסוגל להיות נגיש לאוכלוסייה בת מאות אלפי כבדי שמיעה שנעזרים בהודעות sms כדי לתקשר עם סביבתם? למה חברת הגרירה היתה חייבת להטריד את אמי בשעה כה מאוחרת?

ועוד לא הגעתי לסוכנות הביטוח, ובעצם לכל גורם בישראל, שאינו מספק שירות הולם לאנשים חירשים. בכל מקום אנחנו נתקלים בשרשרת הנצחית שכוללת אדם חירש, שכותב sms למישהו שומע כדי שזה יתקשר לנותן השירות ויעביר אליו את המידע כמתווך. שוב ושוב, בכל סיטואציה מחיי היומיום. התהליך הזה חוזר ומתרחש בקופת החולים, בעמדות הרישום של העירייה, בהזמנת מוצר כלשהו, בהודעה לגן על ילד חולה - והרשימה ממשיכה.

המכשולים האלה גורמים לכך שאנו, האנשים החירשים, לא יכולים לנהל חיים עצמאיים וליהנות מהיכולת לבחור ולקבל החלטות מבלי להיות תלויים באחרים, שהם "רק" שומעים. תחשבו עליי, אשה בוגרת, אמא לשני ילדים, בעלת תואר ראשון, מנהלת תוכניות ב"מכון לקידום החרש", שגרה מחוץ לבית כבר מגיל 17. מדוע בכל פעם אני נאלצת לחזור ולהיות הילדה "הקטנה של אמא", שלא יכולה להסתדר בלעדיה? למה במדינה מתוקנת ונאורה החירשים נאלצים להיות אזרחים סוג ב' המצויים בעמדה נחותה?

הגיע הזמן לצעוק, לפעול לשינוי מהותי ולדרוש את הזכות הבסיסית של כל-אחד להיות אדם חופשי ועצמאי, המקבל שירותים המותאמים לו. אבל כשאנחנו צועקים קצת קשה לשמוע אותנו. לרוב, לאדם החירש גם קצת קשה לדבר.

• גל רוקניאן, חירשת מלידה, משמשת כרכזת פרויקטים ב"מכון לקידום החרש" . לבלוג של גל לחצו כאן