שרידים אחרונים של ממלכה פרהיסטורית

לא לחינם הוכרזה שמורת ז'אנג ג'יא ג'ייה ‭(Zhang Jia Jie)‬ כאתר מורשת עולמי. השמורה המיוחדת, המשתרעת על פני יותר מ-500 קמ“ר במערב פרובינציית חו נאן, שוכנת בלבו של האזור הקרסטי הפרוע וולינג יואן - והנופים בהתאם. הצוקים הנישאים, פרי המסה קרסטית קדומה, נראים כמו מחטים אדירות המשייטות בתוך עמקים ערפיליים ויוצרים ציור סיני על נייר אורז.

שמורת הטבע ז'אנג ג'יא ג'ייה. מחטי אבן בשקיעה (צילומים: גליה גוטמן)

עצי אורן, ארוקריה, אלנטוס, גינגקו ועוד כ-500 מיני עצים נדירים צומחים בשמורה. בין השיחים וצמחי המרפא מרחפים פרפרים כתומים ושחורים, עם עיגול צהוב על הכנפיים. הצמחייה המקומית היא בית לבעלי חיים נדירים כמו סלמנדרות ענק ונמרים, אם כי אלה מעדיפים להתרחק מחברת אנשים. האזור מיושב על ידי אנשי טו-ג'יא, שהם לפי כמה חוקרים סינים שרידיה האחרונים של ממלכת בַה הפרהיסטורית.

קשה לתאר את ממדיה של תיירות הפנים הסינית. הסינים מציפים את שמורות הטבע שלהם, מדברים בקול רם ובעיקר מצטלמים ללא הרף. חשבתם שהיפנים הם האלופים בעניין? חכו עד שתגיעו לסין.

היינו כמעט הלבנים היחידים בשמורה. חיכינו בתור לכניסה בתוך נחיל אנושי אינסופי. עשרות זוגות עיניים הציצו בנו והסתקרנו מהו הכתב המשונה הזה שאני רושמת במחברת. לך תסביר להם שדווקא סינית קשה שפה.

תחושת ריחוף מכשפת

כשמרחפים ברכבל בתוך הקניון אדיר הממדים מעל צוקי גיר צהבהבים ואכולי שנים, הם נראים כמו צורות מתוך סרט בדיוני. הקרונית משייטת ביניהם בנחת במשך דקות ארוכות ותחושת הריחוף מכשפת. שיגעון טיפוס הצוקים עוד לא ממש הגיע לסין ואפשר בהחלט להסתפק בטיפוס על אינסוף המדרגות והשבילים שהשמורה הענקית הזו מזמנת. מי שחושב שטיפוס זה בשביל קופים, יכול לשכור אפיריון המתנייד בידי שני סבלים.

הסינים ממלאים את נקודות התצפית וקוראים בשקדנות את ההגיגים

 הרשומים על השלטים המפוזרים בצידי השבילים, חלקם עם תרגום משעשע לאנגלית. מי שיודע ששמורות טבע הן בעצם המצאה סינית, ושעיצוב של כל גן סיני מסורתי מתבסס על אלמנטים מהטבע, לא יופתע מהמשפט הבא: "שומר טבע אמיתי הוא זה היודע כי העולם לא ניתן לו על ידי אביו, אלא קיבלו בהשאלה מילדיו‭."‬ בסין הצפופה, שבה כל כך מעט טבע פנוי, השמורות הן מושב האלים, אתר עלייה לרגל. אין שמורה סינית שאין בה לפחות מקדש אחד.

בשולי השמורה ניסו רוכלים לשדל אותנו לרכוש כל מיני מזכרות לתיירים, ממגנטים מזמזמים ועד גרביים סרוגים וצעיפי פשמינה. קופים זהובים ירדו מהעצים, טיפסו על השלטים עם שירי ההלל לטבע וצפו בהתעניינות בהולכים על שתיים. היה קשה להחליט מי מתפעל יותר ממי: התיירים הסינים מהקופים או הקופים מהסינים, שלא הפסיקו לצלם אותם בטלפונים ניידים מהדור השלישי.

אחת הדרכים היפות לטייל בשמורה היא ללכת לאורכו של ערוץ הנהר שוט הזהב, ג'ין ביאן. כך, במקום להשקיף על הנוף מלמעלה, מביטים בו מלמטה ומשתדלים שלא לקבל נקע בצוואר בזמן שהעיניים מנסות להגיע לחודים של סלעי הגיר המזדקרים ממש מעל לראש לגובה 400 מטרים.

פה ושם רואים ילדים מטיילים עם הוריהם. כשלכל משפחה יש ילד אחד, הקטנים הם אטרקציה בפני עצמה, והם נורא חמודים. כשרואים פעוט מלווה בזוג הורים, סבא וסבתא וגם דודים ודודות, מבינים את גודל התופעה והלב נצבט. אבל בסין, כמו בסין, לא מתווכחים עם הוראות השלטון.

להציל את המומיה

מהעיר ז'אנג ג'יא ג'ייה, שצמחה למרגלות השמורה, טסנו לצ'אנג שה, בירת הפרובינציה חונאן. במונחים של סין זוהי עיר "זעירה" - שני מיליון תושבים. בדרך משדה התעופה המודרני חולפים על פני שדות אורז ירוקים. בחודשי הסתיו הם יצהיבו, וזמן קצר אחר כך הכל כבר יהיה קצור. לא רחוק מפה נולד מאו טסה דונג, ואפילו התחתן כאן. ואילו בשנת 200 לפנה"ס, בזמן שושלת צ'ין, התגוררה כאן גברת אצילה ממשפחת המלוכה. היא הייתה בת 54 במותה, והחוקרים גילו כי סבלה משחפת ומדלקת פרקים ומתה מהתקף לב. המומיה שלה התגלתה במקרה לפני כמה עשרות שנים, כשאיכרים חפרו באר ומהבור יצא גז מוזר.

כשהוחל בחפירות התגלו שלוש מומיות של בני משפחה אחת. הבדיקות הוכיחו שהאב מת קודם, אחריו הבן, ואחריהם האם. האיכרים העמידו את המומיה של האם במרכז הפארק העירוני. כשצ'ו אן-ליי, מנהיג וראש ממשלת סין בעבר, שמע על כך, הוא הזדעק להצלתה.

משפחה מקומית בשמורה

כיום מוצגת המומיה במוזיאון בצ׳אנג שה, לבושה משי. התצוגה כוללת את אבריה הפנימיים, תכשירי קוסמטיקה, עצמות של בעלי חיים ששימשו צידה לגברת לעולם הבא, וגם חותמות, קשת משוכללת, ספרי הגות ולוחות אסטרונומיים של גרמי שמיים - שבאירופה הכירו רק בתקופת הרנסנס!

לשון קרח ענקית

כדי להגיע לשמורת הקרחונים צריך לטוס לצ'נגדו, בירתו הענקית וההומה של מחוז סצ'ואן, ולהתפתל משם 280 ק"מ לכיוון דרום-מערב. הנסיעה בכביש, בעיצומן של עבודות שיפוץ ותחזוקה המתבצעות במסגרת הנסיקה המטורפת של סין לעבר העתיד, נמשכת יום שלם והיא דוגמה מאלפת לנימוסי הכביש הסיניים. על הנהג הסיני נאמר שהוא יודע רק שני דברים: ללחוץ על הגז ולצפור בזמבורה הצווחנית שלו.

השמורה שוכנת על גבול טיבט, למרגלות הר גונגה שגובהו ‭7,556‬ מטר. בדרך נשאבים לנופים הרכים של סצ׳ואן, לשדות האורז, לאלומות הרוקדות, למישורים הירוקים. ככל שפונים מערבה מתעצמת הדרמה הנופית של הרי החול. המעברים שבין סין לטיבט הם בכלל אבני דרך בהיסטוריה של האלימות ההדדית ביניהן.

אנחנו בכניסה המזרחית לטיבט, שבה שכנה פעם ממלכת ‭Xi Kang‬ העתיקה. ארוחת הצהריים מוגשת בבית אחוזה סצ'ואני טיפוסי, שהפך למסעדת דרכים. על קירות העץ תלויים מטאטאי אורז, שכמיות, סנדלים, תרמיל של איכרים וקלחי תירס.

קרחון למרגלות הר גונגה

ממשיכים דרך קניון עצום שקירותיו אבן אדמדמה ועוצרים מול בית מגורים פשוט מאבן. מחוץ לבית ניצב ארון קבורה חדש, מגולף בעץ. הוא שייך לאישה זקנה שביד אחת גירפה את עלי העצים ובשנייה נשענה על קב. העלים ישמשו עוד מעט מזון לחזירים, והזקנה מאושרת. היא חסכה פרוטה לפרוטה, וכשיגיע יומה היא תיקבר בארון יפה, כמנהג המיעוטים בסין.

לא רחוק מכאן, על ערוץ נהר, נטוי גשר לודינג - גשר קטן שעליו נערך קרב גדול בין צבאו של צ'אנג קאיי שק לבין הצבא האדום של מאו טסה דונג במסע החתחתים שלו צפונה.

הגענו לשמורה בחושך, ובבוקר קמנו אל תוך הקרחון שב"עמק הקרחון" ‭,(Hai Luo Gou)‬ ברכס המזרחי של הרי ההימלאיה. הקרחון נוצץ כמו יהלום בשמש וגולש בקצב שלו. קולות הרעם העמומים הבוקעים ממנו מעידים על כך שהוא חי ובועט. הקרונית מרחפת מעל לשון הקרח הענקית, הגלית, המאופרת ברסס של אבקת סלעים.

בתוך השמורה יש יער בראשיתי של ממש, שלא חלו בו שינויים והוא מהווה מערכת שלמה ולא מופרת על ידי האדם. הקרחון מבהיק דרך העצים הישישים וחזזיות תלויות על הענפים כמו בדי תפילה טיבטיים. שפיריות ענק מרחפות, ציקדות מזמזמות, בריכה זעירה קורצת בהשתקפות קסומה. ממש אגדת יער. לקינוח - שכשוך של לפנות ערב במרחצאות החמים שבשמורה.

למחרת, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, הקרחון ניצת לפתע באור כתום עז של זריחה. אנחנו יוצאים לדרך הארוכה והמשובשת בחזרה לצ׳נגדו. כמה שעות אחר כך, על אם הדרך, עוצרים ליד חנות ענקית וחדשה שמציעה בשר יאק, כלומר כל חלק אפשרי של יאק מת שאפשר להעלות על הדעת, ובכל צורת עיבוד אפשרית. ריח של בשר מעושן עולה באוויר. ומולנו, גבוה ביערות על ההרים, כבר נגיעות ראשונות של שלכת.