בזכות הקפיטליזם
יותר מכל ארגון ושיטה, הוא תרם לצמצום פערים ולהפצת העושר בעולם, דרך תחרות ונטרול כוחות מונופוליסטיים
בניגוד לדעה הרווחת, הקפיטליזם איננו שלטון בעלי ההון כי אם שלטון השוק או התחרות, ולמרבה התמיהה - תחרות היא האויבת הגדולה והמרה של בעל ההון: היא חותרת לביזור הכוח; למצב בו לאף גורם אין די כוח כדי להכתיב את כלליה או את תוצאותיה. משק המבוסס על עודף תכנון מרכזי והתערבות ממשלתית - ולא על תחרות - הוא גן עדן לבעלי ההון. אלה יעדיפו תמיד להעמיד את קשריהם עם השלטון במבחן החברות, לפני שהם מעמידים את כישוריהם העסקיים במבחן התחרות. הרבה יותר פשוט להשפיע על כללי המשחק, מאשר לשחק את המשחק עצמו. וככל שהשלטון גדול יותר, כך יש בו יותר בעלי תפקידים שלהם השפעה מעוותת על המערכת.
השיטה הקפיטליסטית, באמצעות קידוש התחרות, פתרה עקרונית את הפרדוקס הידוע בניסוחו: "מי ישמור על השומרים?". האתגר הוא לא רק להצר את כוחו של בעל ההון, אלא לעשות זאת מבלי ליצור מוקד כוח חזק ממנו, שכן כל כוח - הון או שלטון - סופו להיות מושחת. הדרך היעילה יותר היא לא להעמיד מול בעל ההון את השלטון, אלא בעל הון נוסף, ואם אפשר - עוד עשרה. או כפי שניסח זאת נשיאה הרביעי של ארצות-הברית, ג'יימס מדיסון: "לשסות שאפתנות בשאפתנות".
אין בנמצא מנגנון אחר, זולת התחרות, המסוגל להבטיח ביצועים טובים לאורך זמן. מערכות הנמנעות ממנה גוזרות על עצמן ניוון פונקציונאלי שסופו ריקבון מוסרי. ככל שהתחרות בעלת יותר משתתפים, כך יותר אינטרסים אישיים מבטלים זה את זה ומנוטרלים מהמערכת. בכך מוכשרת הקרקע לתמורות "אובייקטיביות" יותר, המטיבות עם יותר אנשים ולזמן ארוך יותר.
אימת האליטות
התחרות היא לא רק מבנה כלכלי, אלא שיטה עקרונית ליצירת שינוי. במשך רוב דברי הימים היו נהוגות שיטות אחרות. לרוב הייתה זו אליטה שריכזה בידה כוח עודף, ומכוח זה היא קבעה את הכללים ליצירת שינוי ואף את השינוי עצמו. גם אם המטרה הייתה נעלה, כמו שוויון, התוצאות היו הרות אסון, משום שאין אדם או אליטה שלהם התבונה והענווה המספיקות לניהול הגון של העולם ולהקצאה יעילה של משאביו. זה לא שאין אנשים החכמים מאחרים, אלא שביחס לתבונה הנדרשת לניהול העולם - הבדל זה בטל בשישים. החכמה הנצברת בתחרות חופשית לעולם תהיה עדיפה לאורך זמן על תבונתה של כל אליטה. בכך שהקפיטליזם פועל לביזור הכוח, הוא פועל גם למען השוויון, אלא שהקפיטליזם שם את הדגש על התהליך ולא על תוצאתו. ההקפדה על תהליך תחרותי מפיקה תוצאות טובות יותר לאורך זמן.
טבעו זה של הקפיטליזם - שהוא מעביר את הכוח מהאליטות להמוני יחידים באמצעות התחרות - הוא גם גורם השנאה העמוק יותר לארצות-הברית. שהרי שנאה זו מובלת בידי אותן אליטות שכוחן נסוג, בין אם במערב ובין אם במדינות האיסלאם. אף אחד לא באמת מכריח את הצרפתים או הסעודים לאכול במקדולנד'ס. וראו זה פלא, בכל מקום בו להמון ניתנת החירות - הוא בוחר במקדונלד'ס. עבור האליטה הצדקנית, מקדונלד'ס הוא סמל לתרבות הצריכה הרדודה; עבור ההמון, זוהי הזדמנות נאותה להיכנס לשוק העבודה - או לקבל ארוחה במחיר שווה לכל נפש.
כספיח לזה, מואשם הקפיטליזם בשכנוע ההמונים לקנות דברים שהם אינם צריכים. ובכן, רוב בני-האדם אינם קונים רק מה שהם צריכים, אלא מה שהם יכולים. אם אדם יכול לרכוש רכב 4X4, הוא יקנה אותו ולו רק כדי להראות שהוא מצליח. את הצורך בסמלי סטטוס לא המציא הקפיטליזם, אף לא את ההיררכיה החברתית אותה הם משקפים. האם בת שבט הטוטסי באמת צריכה כל-כך הרבה עגילים באוזנה? האם אצילי רומא באמת היו חייבים שארבעה אנשים ישאו אותם על גבי אפריון? הקפיטליזם לא ברא את החמדנות. בעוונותיו הרבים הוא מאפשר לכל החפץ בכך לממש את מידת חמדנותו הטבעית.
מעולם לא היו רבים כל-כך עם כוח קנייה גדול כל-כך כמו בעידן הקפיטליסטי. כוח זה מקנה להמונים גם השפעה על סולם הערכים החברתי. האליטות מביטות בזה בפנים חמוצות, הואיל ובניגוד לעבר, הן לא קובעות לבדן כיצד ייראה סולם זה. יתרה מזאת, זה לא ש"התרבות הגבוהה" של האליטה וסולם הערכים שלה היו אי-פעם נחלת ההמונים, והקפיטליזם הוא ש"קלקל" אותם; התרבות הגבוהה תמיד הייתה "גבוהה" מפני שזו הייתה מטרתה - לחצוץ בין האליטה לבין ההמון. בעידן הדמוקרטיה הליברלית, אין לאליטה מפלט מההמון. היא חייבת להתחשב בדעתו כשהיא רוצה למכור לו מוצר חדש בשוק או אידיאולוגיה חדשה בבחירות. לא במקרה הקפיטליזם והדמוקרטיה שלובים זה בזו. שניהם כאחד מקדמים את חירות האדם על חשבון אליטות או גופים בעלי כוח מונופוליסטי.
הקפיטליזם תרם אפוא יותר מכל ארגון לצמצום הפערים ולהפצת העושר בעולם על-ידי ביסוס התחרות ונטרול כוחות מונופוליסטיים. מעבר לזעזוע שהוא מחולל ביחסי הכוחות, הביקורת כלפיו, שמשכנעת לא פעם גם את ההמונים, נובעת מכך שהוא כופה קצב שינויים איטי ולא מהפכות של זבנג וגמרנו. אם נרחיק לסין, הרי שדולר ליום שמשתכר צעיר במפעל נייקי זה יותר ממה שמרוויח אביו בשבוע בכפר, במקרה ששום מונסון לא כילה את יבוליו. בתוך כמה עשורים עשוי אותו דולר בודד להגיע ל-30 אלף דולר תוצר לנפש. זה אגב מה שקרה ביפן. למי שחולם על גן עדן עכשיו, כמה עשורים זו שיטה בלתי נסבלת. אבל למי שחותר לחברה צודקת וחופשית באמת, זו השיטה הכי נסבלת שיש.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי
(למגיבים: סמנו תחילה אם אתם בעד או נגד הכתוב במאמר)
לפנייה לכתב/ת 
