לאן תוביל הפסקת האש?

לישראל יש ניסיון רע עם הפסקות אש פלסטיניות, בעיקר אלו המוכרזות באופן חד-צדדי. עוד בימי ערפאת חווינו הפסקות אש שחלקן החזיקו מעמד שעות ספורות, ומקצתן נשמרו ימים ספורים. לעיתים קרובות היו אלה ארגונים פלסטינים סוררים שהשתמשו בהפרת הפסקת האש כדי לסחוט ויתורים והטבות מהרשות, ולעיתים רחוקות יותר הייתה זו פעולה של צה"ל שהסתבכה שהביאה לחידוש האש.

נכון לעכשיו יש להמתין לפחות יממה או שתיים עד שאפשר יהיה לקבוע באיזו מידה הפסקת האש הנוכחית היא אמיתית ויציבה. זה יהיה גם מבחן לאמינותו של אבו-מאזן ולמידה שבה שולטות ההנהגות המדיניות של החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וועדות ההתנגדות העממיות על הזרועות הצבאיות, ועל אנשי השטח שלהן.

בכל מקרה, כבר כעת ניתן לקבוע שהמניע העיקרי והחשוב להכרזה על הפסקת האש היה הלחץ העממי שהפעיל הרחוב הפלסטיני ברצועת עזה על הארגונים ועל משפחות החמושים. מתברר כי לא רק ראשי המערכות הפוליטיות הפלסטיניות, אבו-מאזן ואיסמעיל הנייה, קשובים לקריאות ולרחשי הלב הבוקעים ממחנות הפליטים ורחובות הערים, אלא גם הנהגותיהם של הארגונים הקיצוניים יותר, שאינם שותפים לשלטון.

האמת היא שאין להם ברירה. הם ומשפחותיהם חיים בקרב האוכלוסייה הסובלת כבר כמעט שנה ממצור כלכלי וצבאי. לא רק תושבי שדרות סופגים ומדממים - גם האוכלוסייה הפלסטינית משלמת מחיר דמים קשה על "אינתיפאדת הקסאמים". כמעט חצי מההרוגים והפצועים בחילופי האש בחודשים האחרונים הם נערים, נשים, ילדים וקשישים פלסטינים. שלא לדבר על תנאי החיים הבלתי נסבלים ברצועה ועל תחושת ההשפלה של מאות אלפי הגברים, שאינם מסוגלים להאכיל בכבוד את משפחותיהם.

הפוגה לצורך התעצמות

לזכותו של אבו-מאזן יש לומר שהוא ידע לנצל את הלך הרוח ברחוב הפלסטיני. הוא לא יצר את הפסקת אש מתוקף השפעתו האישית ובכוח השכנוע שלו, אבל ידע לא לוותר ולהושיט את הסולם לארגונים החמושים ברגע הנכון. הוא גם דאג שממשלת ישראל - הנתונה תחת לחץ ציבורי כבד לשים קץ לסבלם של תושבי שדרות והנגב המערבי, ויש לה אינטרס להיענות לבקשותיו הצנועות יחסית של אבו מאזן - תאפשר להם לרדת בכבוד מהעץ.

להנהגות החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והארגונים האחרים היו סיבות חשובות נוספות להפסיק את האש: האבידות שספגו אנשיהם בפעולות צה"ל (כ-400 הרוגים מאז יולי השנה), והחשש מפני פעולה צבאית נרחבת שתיזום ישראל בתקופה הקרובה מילאו תפקיד חשוב בהסכמתם להפצרות אבו-מאזן.

החמאס זקוק להפוגה כדי להיערך מחדש מבלי שפעולה צבאית נרחבת תשבש את תהליך ההתעצמות שלו. גם הארגונים האחרים זקוקים כעת לשביתת נשק כדי לחדש את מלאי הקסאמים והנשק, ולתת לאנשיהם לנוח ולהתארגן מחדש. כמו צבאות סדירים, גם אצל קבוצות גרילה וטרור מגיע רגע שבו הם מתקרבים לנקודת שבירה, ואז הם מבקשים הפסקת-אש.

אבל, כאמור, הסיבה העיקרית להפסקת האש שיזמו הפלסטינים היא הלחץ שהפעיל הרוב הדומם באוכלוסייה - לחץ שקט, אבל מאוד אפקטיבי. לכן, המהלך הראשון שישראל צריכה לעשות עכשיו, ברגע שיתברר שהפסקת האש אכן מחזיקה מעמד, הוא לתגמל את האוכלוסייה הפלסטינית הלא-לוחמת. יש ליצור מצב שבו לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית תהייה מוטיבציה להמשיך אותה, וללחוץ על הקבוצות הסוררות לכבדה.

על ישראל לפתוח כעת במתקפה הומאניטרית שתביא להקלה ניכרת בתנאי חייהם של אזרחי הרצועה - לפתוח מייד את המעברים ולהעניק לפלסטינים חבילה ראשונית של סיוע והטבות כלכליות.  התושבים הפלסטינים צריכים להרגיש שהפסקת האש משתלמת והפרתה עשויה לגבות מהם מחיר כבד.

מבחינת ישראל, הסכנה העיקרית בהפסקת האש היא המשך הברחות כלי הנשק וחומרי הנפץ בציר פילדלפי, והתעצמות החמאס. חשוב לשים לב לכך שאבו-מאזן התחייב בשם הארגונים הפלסטינים ל"הפסקת חפירת המנהרות", אבל לא להפסקת ההברחות. הפסקת האש כובלת את ידיו של צה"ל ומונעת ממנו נקיטת צעדים צבאיים למניעת התעצמות הארגונים, ולכן הדגש צריך להיות על מאמץ מדיני לגייס את מצרים לטפל בתופעה.

התפתחויות חיוביות באופק?

המצרים הגבירו לאחרונה את פעילותם בציר פילדפי ואף רשמו מספר הצלחות נאות. לפני שבועיים, למשל, חשפו בעצמם, בתוך שבוע אחד, חמש מנהרות הברחה ברפיח המצרית. גם שיתוף הפעולה הישראלי-מצרי טוב ויעיל כעת מאי-פעם בעבר. אבל כדי לבלום את ההברחות צריכים גורמי הביטחון המצרים לפעול גם בעומק שטחה הריבוני של מצרים.

הנשק, חומרי הנפץ והכסף שמזרימים חמאס, איראן וחיזבאללה, עוברים בשני נתיבים עיקריים: מסודאן, דרך שטחה של מצרים, לסיני - ומשם לרצועה דרך המנהרות בציר פילדלפי ומעבר רפיח. הנתיב השני עובר בים התיכון - הנשק נוחת בחופי סיני ואפילו באזור הדלתא של הנילוס, ומשם מגיע דרך סיני לרצועה. המצרים מצידם פועלים רק לאורך ציר פילדלפי עצמו.

גם התיאום בין גורמי המודיעין, הצבא המצרי, ומשרד הפנים המצרי המעורבים בסיכול ההברחות הוא מוגבל וטעון שיפור. ישראל כבר מיצתה את יכולותיה ללחוץ על המצרים וכדי להשיג תוצאות ממשיות ראוי אפוא לנסות לגייס לחץ אמריקני, שאולי יהיה יעיל יותר בקהיר ממאמציה הדיפלומטיים של ישראל.

אם הפסקת האש תחזיק מעמד היא עשויה להוות לא רק הקלה זמנית לתושבי שדרות ולאזרחי רצועת עזה, אלא גם להוות מנוף ותמריץ להתפתחויות חיוביות נוספות. היא עשויה להאיץ את המשא ומתן על שחרור גלעד שליט הנמצא כעת, כנראה, בישורת הסופית שלו. היא עשויה גם לאפשר פתיחת משא ומתן  על הפסקת אש והסדר זמני בגדה. ובעתיד – מי יודע – אולי גם פתיחת שיח מדיני על הסדר קבע בשלבים לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אופטימיות בצד, כרגע צריך לרכז את המאמץ בייצוב הפסקת האש ברצועה ולדאוג שלא תהפוך לבומרנג שישוב ויהלום בישראל בעוד כמה חדשים או שנים, כפי שקרה בלבנון.