טלוויזיה ברשת: הדרך הנוחה לאי תשלום האגרה?
מבחינה משפטית מעוררים שידורי IPTV שתי בעיות עיקריות: זכויות יוצרים והסדרה/רגולציה. רק לאחר הסדרתן יהפך ה-IPTV ל-mainstream בעולם המדיה
מה אם יגידו לכם שאתם יכולים, כבר היום, לצפות בתוכניות הטלויזיה האהובות עליכם, מכל מדינה בעולם, בכל מקום בעולם ובכל זמן שתרצו? נשמע טוב מדי? אוקי אנחנו עדיין לא שם – אבל בדרך.
אז למה לי IPTV עכשיו?
IPTV הם שידורי טלויזיה המועברים בפרוטוקול אינטרנט. המדובר בשידורים מסוגים שונים, החל בשידורי טלוויזיה רגילים אשר מועברים באינטרנט, דרך שידורי טלוויזיה לפי דרישת המשתמש (VOD), ועד שידורים שמועלים על-ידי המשתמשים (לא ליניאריים).
שירותי IPTV ניתנים כיום על ידי חברות רבות ברחבי העולם והפופולריות שלהם הולכת וגוברת. כפי שניתן ללמוד מדו"ח השוואתי שכתבה עו"ד דורלי אלמגור, ראש אגף השידורים במנהלת הסדרת השידורים לציבור, המדובר בשידורים שונים אשר שיעור החדירה שלהם גובר ברחבי העולם, ובייחוד באנגליה.
ישראל עדיין מאחור. לאחרונה פורסם כי כ-30,000 ישראלים כבר מחוברים לשירות זה ומשלמים מחיר סמלי עבור שירות דומה למדי לשידורי הכבלים והלויין להם שעבורם רובינו משלמים במיטב כספינו, אך שירותים אלה אינם מוסדרים וחוקיותם מוטלת בספק. השבוע פורסם כי אתר שנתן ששידר שידורי ערוצים ישראליים - נסגר.
אז מה יש כאן? שידורי טלויזיה זמינים, בכל מחשב עם גיוון רב; יכולת של הצופה לשלוט בזמני השידור; הפרסומות יותר "ידידותיות למשתמש" משום שהפורמט מאפשר התאמת התוכן הפרסומי לצופה – לשביעות רצון המפרסמים והצופים (שרואים משהו שבאמת מעניין אותם) כאחד- ....וכל זה בלי אפילו לשלם אגרת טלויזיה?
אז איפה ה"קטש"?
אז מה מונע מכל אדם להתחיל לשדר שידורי טלוויזיה ברשת? מבחינה משפטית מעוררים שידורי IPTV שתי בעיות עיקריות: זכויות יוצרים והסדרה/רגולציה. רק לאחר הסדרתן יהפך ה-IPTV ל-mainstream בעולם המדיה.
שידורי IPTV פוגעים בזכויות יוצרים
שידור נוסף ללא רשות של תוכנית טלויזיה על גבי רשת האינטרנט מהווה פגיעה בזכויות יוצרים והאחראים לה ישאו בכל העונשים הקבועים בחוק לכך. אם יש לי זכויות יוצרים בשידור – זכותי לקבוע כיצד, מתי ועל ידי מי הוא ישודר שנית בפני ציבור. זכות זו מוכרת כ"ביצוע פומבי".
בפרשת UMG Recordings v. Mp3.com בארה"ב הוכרה העברת מראה וצליל באינטרנט (למשל בשיטת ה-streaming) כביצוע פומבי. בפרשת סיעת ש"ס נ. פז קבע כב' השופט חשין כי תחנת טלויזיה שתשודר באמצעות האינטרנט הינה למעשה "טלויזיה העושה שימוש באינטרנט כצינור גרידא להעברה".
כאשר השידור ברשת מתבצע בו זמנית עם השידור הטלויזיוני (כמו שביצעו אתרי אינטרנט סינים רבים בתקופת המונדיאל), הוא מהווה "שידור משנה", אשר הינו חלק מהזכויות הייחודיות מהן נהנה בעל זכויות יוצרים. אם שידור זה מתבצע ללא רשות- זוהי הפרת זכות יוצרים ביצירה הטלויזיונית.
כך קבע ביהמ"ש בפרשת Tele-Event Limited שם נדון מקרה בו ערוצי הכבלים העבירו את משחקי וימבלדון ששודרו בערוצים זרים בשידור חי. סוגית שידור משנה באינטרנט הגיעה לדיון בפני בימ"ש באנגליה בחודש יוני האחרון.
עוד בשלב מוקדם של הדיון קבע בית המשפט כי אתר אינטרנט ששידר שידורי כדורגל של UEFA על גבי האינטרנט הפר את זכויות היוצרים של הארגון בשידור. אם השידור אינו בו-זמני אלא מתבצע לאחר מכן, המדובר בהעתקה (שעתוק) של היצירה , שגם היא פגיעה בזכות יוצרים.
כלומר, על מנת לערוך שידור לא מפר עלי (א) לקבל רשות מכל הגורמים הרלוונטיים ו(ב) (בדרך כלל) לשלם לאותם גורמים. אך האם כאן תמו החובות?
להסדיר או לא להסדיר – זו השאלה
אם שואלים את רוב הרגולטורים בעולם – התשובה היא שישנן חובות נוספות. מדו"ח המנהלת הנ"ל כמו גם מטיוטת הדירקטיבה של ה -Audiovisual Media Services שאושרה לאחרונה על-ידי מועצת השרים של ה-EU עולה שמרבית המדינות רואות בשידורי טלויזיה על גבי האינטרנט, כאשר התכנים המשודרים וזמני השידור נקבעים על-ידי המשדרים – טלויזיה לכל דבר.
לכן, צריכים לחול על שידורים כאלה כל הכללים של טלוויזיה רגילה – כלומר: הפקות מקור, הימנעות מפרסומי תועבה, כללים לגבי פרסומות וכד'. בארץ המדובר בחובות מכוח חוק רשות השידור, חוק הרשות השנייה, חוק התקשורת וכד'. לעתים, הדבר כולל גם חובה לקבל רשיון....ולשלם אגרה.
הטיעון אומר – אין סיבה להבדיל בין שידור לשידור רק בשל האמצעי הטכני שבעזרתו הוא מועבר. אך האם זה טיעון נכון? בארה"ב כאשר תוכנית מסויימת משודרת ברשתות המסחריות, מלים גסות תמחקנה ב"ביפ" אך תושמענה במלואן אם אותה תוכנית תשודר ברשתות הכבלים.
נוסף על כך, מדוע להחיל את הרגולציה מראש? מדוע לא להתיר למשתמש לבחור, ולעשות שימוש בתוכנות מסננות (למשל: cybernanny וכד' במחשבו שלו?) אגב, גם בחירה זו מצריכה רגולציה מסויימת – לחייב את החברות המפיצות לתייג תוכניות עם תכנים רגישים באופן שניתן יהיה לסנן אותן בבחירה.
בכל מקרה, בחירה בדרך של רגולציה מעוררת קשיי אכיפה: מי יחשב כמשדר? מה מקום השידור? האם הוא נקבע לפי מקום הציוד? מקום הנהלת הערוץ? מקום הצופים? בעייה מרכזית נוספת היא רשיונות או הטלת אגרה. למשל: החוק האנגלי מטיל חובה לרשיון על כל מי שיש לו "ציוד טלויזיה". מקומות המוכרים ציוד זה מחוייבים לדווח לרשויות את פרטי הקונים. אולם, אין חובה כזו לדווח על קניית מחשב. לכן, האכיפה הופכת למסובכת.
שאלה נוספת היא מי עושה את הרגולציה, האם המדינה או כדאי להעדיף רגולציה עצמית? באירופה קיימים שני המודלים לגבי עניינים שונים.
מי לא כפוף לכללים? האיחוד האירופי קבע כי שידורי VOD בהם המשתמש קובע מה לראות ומתי,כמו גם קליפים ותכנים שמעלים משתמשים לרשת - אינם כפופים למכלול הוראות הדירקטיבה. עליהם יחולו כללים בסיסיים כגון: איסורים הנוגעים לפורנוגרפיה, איסור על גזענות וכד' –כפי שחלים על תכנים העוברים באינטרנט באופן כללי.
ובארץ? בסוף שנת 2005 פנתה מועצה הכבלים אל הציבור בהזמנה להצגת עמדות בנושא הסדרת שידורי הטלויזיה המסופקים על פלטפורמות חדשות. במאי 2006 הוגש הדו"ח של עו"ד אלמגור וממצאי המועצה צפויים להתפרסם בקרוב. שר התקשורת צוטט כמי שתומך בהתערבות של רגולציה רק במקרים חיוניים וכך גם יו"ר מועצת הכבלים, עו"ד יורם מוקדי שסובר כי יש להיזהר מהחלת רגולציה על התוכן המשודר באינטרנט ובסלולר – נחכה ונראה.
עו"ד אודיה קגן היא שותפה במשרד שביט בר-און גלאון צין נוב יגור ושות' ומרכזת את תחום דיני האינטרנט וטכנולוגיות מידע (IT) בו. האמור הינו דעתה של כותבת בלבד, אינו מתיימר להיות מלא או מקיף ואינו מהווה יעוץ משפטי או תחליף לו.
לפנייה לכתב/ת 
