למה חייבים מצלמת DSLR יקרה?
אין תחליף ל-DSLR או מצלמה דיגיטלית אחרת עם חיישן גדול וכנראה גם לא יהיה - כי חוקי הפיסיקה קבועים
אני מצלם בפילם משנת 1967, ולפני כשבע שנים, בשנת 1999 נחתה אצלי המצלמה הדיגיטלית הרצינית הראשונה - מצלמת קודאק DC 280 בת 2 מגהפיקסל עם זום אופטי X2 - בין 30 מ"מ ל 60 מ"מ (אורך מוקד אקוויוולנטי לפורמט 35 מ"מ), שמאפשר קצת זווית רחבה עד טלה קצר.
כשזו הגיעה לידי, חשתי לראשונה שיש לי ממש מצלמה ביד. לפני כן ניסיתי מצלמות דיגיטליות קודמות
ופשוטות, שאיכותן היתה ירודה ביותר, ולא היו ראויות להיקרא מצלמה, מקסימום גאדג'ט שיוצר תמונות.
עד לאותו רגע צילמתי בפילם - ואותו צעצוע דיגיטלי נתן לי לפתע תחושה של תחרות באותו פורמט מיושן של צלולואיד שקיים כבר למעלה מ-100 שנה.
היכולת לצלם, לראות מיד את התוצאות, להדפיס כמה דקות לאחר מכן - ובאיכות תוצאה משביעת רצון - שכנעו אותי: אני עובר לדיגיטלי.
צילמתי בה הרבה, ולמרבית הפתעתי, יכולתי להגדיל ממנה תמונות סבירות באיכות עד לגודל של 50X70 ס"מ (כחצי מגודל של פוסטר מקובל) וממרחק התבוננות בפוסטר, התמונות נראו בסדר גמור.
התמונות הללו קראו תיגר רציני על ההגדלות שעשיתי בעבר מסרטי הצבע והשחור-לבן, שהיו מצויים אז ברשותי. הצטרפתי לכמה פורומי צילום עם החדשה המרעישה שיש תחליף סביר לפילם, ונתקלתי בקיתונות בוז ולעג. איך אני בכלל מעז להשוות? גאדג'ט דיגיטלי לעומת הקדושה של השקופיות? השאר היסטוריה.
מצלמות הפילם שלי החלו צוברות אבק בארון
כשנה לאחר מכן המצלמה הזו הוחלפה במצלמת ניקון Coolpix 990 שעדיין מצויה אצלי בארון. המצלמה
היתה בת שלושה מגפיקסל, עם זום אופטי x3 והציגה קפיצת מדרגה באיכות בהשוואה למצלמת הקודאק.
צירפתי למצלמה עדשות טלה ועדשה מרחיבה, ו"כמעט" הגעתי למה שהייתי רגיל לו בעולם הפילם.
החופש לצלם כל מה שחפצתי מבלי להתבונן כל רגע על מונה התמונות בסרט הצילום, כשהמגבלה היחידה היא נפח כרטיסי הזיכרון ומצב הסוללות - היה נהדר.
הצבעים היו מדויקים יותר, וגיליתי את כוחו של המסך האחורי - שאיפשר לי לצלם בזויות שונות ומשונות, בתנאי תאורה קלושים ולראות את התוצאות באופן מיידי. הצלחתי להגדיל ממנה תמונות בגודל של פוסטר (100X 70 ס"מ) באיכות סבירה ביותר.
מצלמות הפילם שלי החלו צוברות אבק בארון והניקון הקטנה ליוותה אותי לכל מקום. היא היתה אחד הדגמים הנחשקים ביותר בכל הזמנים וההצלחה שלה עוררה את שאר היצרנים ללכת בעקבותיה.
לא חלפו שנתיים, והמדפים היו מלאים במצלמות כוון ולחץ (P&S) דיגיטליות של הרבה יצרנים, והחלה תחרות מחירים אגרסיבית שנמשכת בעצם עד היום.
המצלמה הזו שרתה אותי היטב גם בצעדי הראשונים בעולם הדיגיסקופינג המדהים - של חיבור מצלמה דיגיטלית וטלסקופ.
את מקומה לקחת מצלמת הסוני 717 - בת חמשת המגאפיקסלים וזום אופטי גדול - x5 ששרתה אותי זמן נכבד וידעה אף היא להפיק צילומים מרהיבים.
לצלם עם מבחר עדשות זו חוויה אחרת לגמרי
בשנת 2002 הגיעה אלי ה-DSLR הראשונה - מצלמת ניקון D100 - שהיתה התחליף הקרוב ביותר למצלמות הפילם שלי. היא כבר יכלה להשתמש ברוב העדשות העתיקות שלי וכבר חייבה להיסחב עם תיק צילום כבד
כמו בימי הפילם.
הייתי מוכן להקרבה הזו - כי לצאת לצלם עם מבחר עדשות זו חוויה אחרת לגמרי מאשר לצלם במצלמת כוון ולחץ, אבל על מצלמות DSLR אספר בפעם אחרת.
מאז ימי הסוני 717 החלפתי מספר פעמים מצלמות P&S, זאת למרות שהיתה לי כבר DSLR וזאת בעצם משתי סיבות: האחת, המרוץ שלי אחרי צילומי הרוחק משולבי הטלסקופ והשניה - הנוחיות של מצלמה קטנה, שקטה וזמינה בכיס. (מצלמות ה-DSLR עושות די הרבה רעש בשעת הצילום, וכשאתה מצלם בלילה, בהופעה באולם - שכניך ינעצו בך מבטים מזרי אימה...).
לדעתי, יש מקום ל-P&S לצד DSLR, ואומר יותר מזה - זו ממש חובה להחזיק מצלמת P&S בבית או בתיק הצילום.
למה צריך DSLR
אז אם מצלמות ה-P&S כל כך טובות, למה צריך DSLR יקרה? ובכן, אין ארוחות חינם. המצלמות הללו סבלו ממספר סטיגמות היסטוריות, אז הבה נבדוק מה נכון היום ומה כבר לא:
חיישן קטן - משמע רעש (שלג) באיזו (רגישות) שעולה על 100, ולפעמים, גם מעל איזו 50 הרעש
לא סביר - זה כבר לא לגמרי נכון כיום - המצב יותר טוב, אבל לא בהרבה. ישנן מצלמות P&S שמתהדרות באיזו גבוה - עד 3200. אבל - לא הייתי גם מצלם גם כיום באיזו מעל 200.
ניתן לראות שזה עדיין לא זה. ב-DSLR בערכי ISO (רגישות) כאלו, התמונה הרבה יותר "נקייה". הפתרון - ניקוי שלג מסיבי במצלמה או בתוכנה לאחר הצילום. אבל בשביל להשוות את התוצאה ממצלמתP&S ל-DSLR צריכה לקרות פריצת דרך טכנולוגית רצינית כדי לפתור את בעיית השלג הזו.
בעיה שניה - זמן תגובה איטי וזמן הדלקה ארוך. פעם, עבר זמן גדול מדי מרגע הדלקת המצלמה עד שהיתה מוכנה לפעולה ובין הלחיצה על המחשף לרגע הצילום בפועל - עד כדי כך, שהנושא לפעמים היה בורח לנו משדה הראייה. זה כבר לא נכון היום.
רוב מצלמות ה P&S כיום נדלקות כהרף עין, ועובר זמן קצרצר מרגע הלחיצה עד לרגע הצילום בפועל. ההשהיה קרויה Shutter Lag וכבר כמעט ואיננה קיימת.
בעיה שלישית - עומק השדה. עומק השדה בצילום הוא הטווח/מרחק/עומק בו הנושאים המצולמים חדים. למשל, צילמנו מישהו ממרחק של 4 מטר ואם כל הנושאים חדים מ 2 מטר עד 10 מטר. נאמר אז שעומק השדה משתרע בין 2 מטר ל 10 מטר.
לפעמים, אנחנו רוצים שהכל יהיה חד, אבל לפעמים, אנחנו רוצים לבודד את הנושא מסביבתו - ליצור עומק שדה רדוד.
עומק השדה נקבע משלושה גורמים - גודל הצמצם בשעת הצילום (ככל שהוא גדול יותר - מספר "F" קטן יותר- עומק השדה רדוד יותר), אורך המוקד (ככל שאורך מוקד העדשה גדול יותר, עומק השדה רדוד יותר ורק הנושא מתקבל חד וברור) והמרחק מהנושא המצולם (ככל שהמרחק קצר יותר, עומק השדה רדוד יותר).
רוב מצלמות ה-P&S אינן מסוגלות לבודד באופן מספק את הנושא מסביבתו, הואיל ואורכי המוקד של העדשות של מצלמות אלו קצרים ביותר. הדבר נובע בעיקר מגודל החיישן עליו מוקרנת התמונה. חיישני מצלמות ה-P&S הם זעירים. לדוגמה, חיישנים פופולריים רבים הם בגודל של 4X6 מ"מ. כדי להטיל תמונה בזוית ראייה "נורמלית", כמו שהעין שלנו רואה, יש צורך בעדשה באורך מוקד של כ-7 מ"מ. בהשוואה - עדשת פילם או DSLR "נורמלית" - אורך המוקד שלה הוא כ 50 מ"מ (גודל המסגרת = פריים הפילם של פורמט 35 מ"מ הוא 24X36 מ"מ, הרבה יותר גדול).
האם יש הבדל בין המצלמות כיום למצלמות העבר בנושא זה? לא. מה עושים אם כן? מתפשרים. משתדלים לצלם מקרוב, פותחים צמצם עד הסוף ואם אפשר, מרכיבים על מצלמת ה-P&S עדשת טלה תוספית (מכונה teleconverter) שמאריכה את אורך המוקד.
בנושא הזה, אין תחליף ל-DSLR או מצלמה דיגיטלית אחרת עם חיישן גדול וכנראה גם לא יהיה - כי חוקי הפיסיקה קבועים.
האתר האישי של יוסי קרמר: kramery.com
הכתבה פורסמה במקור בגליון דצמבר של PC Magazine. לחצו כאן לרכישת מנוי במחיר הכרות. לחצו כאן לאתר הבית של PC Magazine
לפנייה לכתב/ת 
